הבוקר נפתח כמו כל בוקר אחר. ירון פקח את עיניו, הביט במאוורר
התקרה שהמשיך לעשות את הרעשים המוזרים האלה, כאילו הוא הולך
להתפרק באמצע הלילה, אבל כבר שלוש שנים שהוא רק מאיים.
לאחר שצחצח את שיניו ובדק שלא יצאו לו עוד שערות לבנות במהלך
הלילה, התיישב על האסלה, הדליק את הסיגריה הצרפתית הדקה שלו,
והחל לחרבן.
לאחר חצי שעה בדיוק הוא הוריד את המים, כמו בכל בוקר, פעמיים,
ושטף את ידיו בסבון אנטי בקטיריאלי שהוא מקבל מאחיו בדרום
אפריקה.
"בוקר טוב", הוא בירך את אשתו כבכל בוקר אחר, התיישב ליד
השולחן, הניח את העיתון מולו וזרק בה מבט קצר של חיבה. מירי
החזירה לו מבט וחצי חיוך, כבכל בוקר, וחשבה לעצמה שהיא כבלה את
עצמה לנישואים ללא אושר, ומייד התנערה מהמחשבה, כי הקומקום
שרק.
וכמו בכל בוקר, מירי מזגה עד למעלה ממחצית הכוס, אבל לא עד
שלושת רבעי, וערבבה את הקפה בעודה שופכת את החלב בטיפות
קצובות, כמו שירון אוהב.
הוא פתח את מדור הכלכלה כבכל בוקר, וכחכך בגרונו כשהגיע לטור
המניות. "אנרון נחלשה לאחרונה", אמר למירי בעודה צופה ברבקה
מיכאלי. "אני חושב לרכוש קצת היום", המשיך ולא ציפה לתשובה.
כמו בכל בוקר, גם באותו היום יצאה מירי מהבית בשעה שמונה ורבע
בדיוק, כדי שהיא תספיק לאוטובוס של שמונה עשרים וחמש, ובדרכה
החוצה הפטירה לירון "אל תשכח להחליף למיכאלה את החיתול בעוד
שעה, ותוריד את בונגו". וכמו בכל בוקר, ירון חייך ונופף בידו
לשלום. "תיהני בעבודה", הוא אמר והיא סגרה את הדלת מאחוריה,
נאנחת בכבדות ומקווה שאולי היום יהיה פיגוע ליד המשרד, והיא
תוכל לא לעבוד.
כמו בכל בוקר, ירון ניגש למחשב שלו, הדליק את מעבד התמלילים
והתיישב לכתוב את הביקורת היומית שלו למגזינים השונים. על הפרק
באותו הבוקר הייתה ההפקה האחרונה של מועדון הפרינג' הקהילתי,
שהציג את "חופים" בגרסת המונולוג הבימתי לשחקן יחיד. לאחר כרבע
שעה של הקלדה, ירון קם ממקומו וכבכל בוקר, ניגש לחדר הילדים
והציץ לתוך מיטתה של מיכאלה, בתו היחידה, שטרם התעוררה.
אבל באותו בוקר, בניגוד לבקרים אחרים, ירון לא המשיך לארון
החיתולים שלה. במקום זאת, הוא הלך לחדר האמבטיה, פתח את הארון
שמתחת לכיור, הוציא את בקבוק האקונומיקה ומזרק.
בונגו כשכש בזנבו בשמחה כשירון פסע לאורך הסלון בידיים שלובות.
כמו בכל בוקר, בונגו הניח כי ירון מחביא עוגיות, אך כשהכלב
שרבב את לשונו בחדווה לקבלת הפרס, מה רבה הפתעתו הייתה כשירון
אחז בצווארו ותנועה סיבובית מהירה, שבר לו את המפרקת.
ירון נכנס לחדר הילדים שוב, הביט במיכאלה ברון וליטף את ראשה.
התינוקת פקחה את עיניה ופיהקה. ידיה הקטנות נמתחו לעברו, והיא
חייכה חיוך תמים, חושפת פה קטן וחסר שיניים, וטיפות ריר ניגרו
על צווארה. ירון קירב את המזרק לרקתה ודקר אותה בזריזות. היא
החלה להתעוות, ועיניה התגלגלו בארובותיהן. רגליה בעטו בעיטות
רפויות באוויר ודם החל לזרום מאוזניה. היא החלה לבכות בקול חלש
וירון פתח את רוכסן מכנסיו ושלף את אבר מינו החוצה לאוויר
העולם, משפשף אותו במהירות. הוא גמר בזעקה חלשה, בדיוק
כשהתינוקת הפסיקה לזוז, והחלה להכחיל.

כמו בכל בוקר, ירון התיישב מול מרקע הטלוויזיה וצפה במבזק
החדשות של השעה תשע. בשעה תשע וחמישה בדיוק, הוא כיבה את
המקלט, ניגש למטבח, ומזג לעצמו עוד כוס קפה.
את מכתב הפרידה מאשתו הוא השאיר על השידה שליד דלת הכניסה. הוא
לא כתב הרבה, ולא הכביד בתיאורים. "אני מצטער", הוא כתב, "אבל
תביני שאני פשוט לא יכול להמשיך ככה. אני לא אוהב אותך, הילדה
מפריעה לישון, ואני אלרגי לכלב הזה. תנסי להבין. שלך בידידות,
ירון".
כמו בכל בוקר, ירון עמד במרכז הסלון עם האקדח ביד, כיוון אל
ראשו והתאמן בלחיצה על ההדק.
אך באותו בוקר, הוא טען את האקדח.
היה זה יום רביעי, וירון סחט את ההדק.

התמונה של קדישמן מעולם לא נראתה כל כך אותנטית כמו שנראתה
באותו הבוקר, עם חלקי מוח שמכתימים את חתימת האמן.