אתה אף פעם לא יכול לנחש מה יקרה לך בעוד חמש דקות. איך אפילו
שיחת טלפון אחת קטנה, יכולה לשנות את החיים שלך מקצה לקצה.
אני גיא, והיום החיים שלי הולכים להשתנות בצורה כל כך קיצונית,
ואני אפילו לא יודע את זה.

18:00 השיחה האחרונה
"גיא, דופקים בדלת, זה בטח אבא חזר מהעבודה."
"אני כבר פותח. אהלן אבא, מה נשמע? איך היה בעבודה?"
"כרגיל אתה יודע, מצאת החמה עד צאת הנשמה... אכלת צהריים? אתה
רוצה שאני אכין לך לאכול משהו? אולי ביצת עין עם סלט כמו שאתה
אוהב?"
"לא תודה אבא אני לא רעב". כזה הוא אבא שלי, יוצא לעבוד עוד
לפני שאני פקחתי עיניים בבוקר וחוזר אחרי 12 שעות, ובמקום ללכת
לנוח הוא בא לשאול אותי אם אני רוצה לאכול. הוא אף פעם לא
התלונן, אף פעם לא אמר כמה שהוא עובד קשה, הוא לא לקח יום אחד
חופשת מחלה מהעבודה, וגם אם לעיתים רחוקות הוא היה חולה, לא
היינו רואים את זה עליו. אבל היום היה בו משהו שונה, הוא התנשף
אחרי שעלה את המדרגות לביתנו בקומה השניה והוא הזיע יותר
מכרגיל, לא ממש התייחסתי לזה, אבא שלי אדם בריא, רק ביום שישי
האחרון נסענו כל המשפחה וחברי הטוב אביעד לים, הוא בן חמישים
וארבע והוא עקף אותי ואת חבר שלי בשחיה לשובר הגלים, לא יכלתי
לדעת שהוא מסתיר משהו.
"גיאו'ש, אתה רוצה לבוא איתי לאזכרה של אשתו של חבר שלי
מהעבודה"?
"לא, מה יש לי לעשות שם? אני אפילו לא מכיר אותו."
"זה לא משנה אם אתה מכיר אותו או לא, זה בשביל לתת כבוד
למנוחה, גם תשמע קצת דברי תורה זה לא יזיק."
"עזוב אותי אבא אין לי כוח."
אף פעם לא התחברתי ממש לדת, בערך עד גיל ארבע עשרה הייתי הולך
עם אבי בחגים לבית כנסת, אבל לא יותר מזה, גם אבי לא היה אדם
דתי, אך הוא עדיין אהב ללכת מדי שבת לבית כנסת, לעשות קידוש
בערב שבת, אבל עליי הוא לא כפה שום דבר, הוא תמיד נתן לי לעשות
מה שאני מרגיש נכון, הוא היה יותר חבר שלי מאבא שלי, לא הייתה
לי בעיה לדבר איתו על כל נושא שבעולם, אפילו דברים שיכול להיות
מביך לדבר עליהם עם הורה, בינינו לא היו סודות, כשאיבדתי את
הבתולים, הוא הראשון שידע, חוץ ממנה. ואפילו כשעישנתי בפעם
הראשונה אמרתי לו, והוא לא התעצבן עלי, או צעק עליי, או העניש
אותי, הוא רק אמר לי: "אני מבין אותך, גם אני הייתי בגילך
ורציתי לנסות דברים, אבל אתה ילד חכם, אתה יודע מה טוב בשבילך
ואם אתה תרצה לעשן, זה לא יעזור אם אני אומר לך לא לעשן, אתה
תעשה את הבחירה הנכונה לבד." הקשר שלי איתו היה הרבה יותר קרוב
ואמיתי מאשר עם אמא שלי, היא הייתה אמא, זו שדואגת ושצועקת
ושנלחצת ואבא שלי היה החבר, שמתעניין, שמייעץ ושעוזר. ובגלל מה
שהוא אמר לי על העישון, לא עישנתי, זאת אומרת עד היום.
"אמא, מורן יבוא השבת"?
"לא יודעת, לא דיברתי איתו היום."
מורן, אחי הגדול, עבר לגור באילת לפני כחצי שנה, מאז לא חזר
אפילו פעם אחת, אפילו לביקור של יומיים, אבל היה מדבר עם אבא
שלי כל יום, קבוע בשעה שש בבוקר אבי היה מתקשר אליו להעיר אותו
שלא יאחר לעבודה, כשהם דיברו היום בבוקר מורן סיפר לאבי כמה
הוא מחכה שנבוא לאילת וכמה שהוא מתגעגע לכולנו. עוד שבוע חל
יום הנישואים ה-25 של הוריי ולכבוד זה אנחנו נוסעים לאילת לבית
המלון בו אחי עובד, תיכננו את החופשה הזאת כבר שלושה חודשים,
אבי אפילו הזמין את אביעד להצטרף אלינו כדי שלא ישעמם לי. לא
היה לאף אחד מאיתנו חשש שהנסיעה תתבטל מסיבה כלשהי, במיוחד לא
מהסיבה הזאת.
המשכתי ושאלתי את אמי, "אמא, ויקי תבוא השבת"? ויקי, אחותי
הגדולה-קטנה, גדולה בגיל, קטנה בנפש, עליה תמיד הסתכלתי בזלזול
מעורב עם רחמים. היא הייתה בת 21, שירתה בצבא, היא לא ממש
חכמה, יש לה שכל של ילדה בת חמש, כבר אז ידעתי בדיוק איך חייה
יראו, היא תישאר בבית עם הוריי ותמשיך לחיות על חשבונם עד מי
יודע מתי, אבל אז ידעתי שאבא שלי לא יתן לזה לקרות. לאמא שלי
לא היה את האומץ לזרוק אותה מהבית, אבא שלי היה קצת יותר קשוח
ממנה, ידעתי שאם אחותי לא תמצא עבודה אבי לא יתן לה לחיות על
חשבונם.

20:00 החיים יפים
"אחי"! אביעד אמר בהתלהבות, "עוד שבוע אילת אה"?
"כן אה, נראה לי שאתה יותר מתלהב ממני."
"כן תשמע זה פעם ראשונה שאני אראה את העיר הזאת, זה התרגשות,
כל הזמן חברים שלי מספרים על אילת ואני אין לי מושג על מה הם
מדברים".
"דיברתי היום עם חן".
"וואלה מה היא אמרה"?
"היא אמרה שהיא רוצה לראות אותי השבוע, לא יודע אני חושב לנתק
איתה את הקשר."
"למה גיא מה קרה? אמרת שאתה אוהב אותה."
"אני כן, אבל אתה יודע המצפון שלי מציק לי, אני חושב על הכאב
שהיא גורמת לאבא שלה בגללי, הרסתי לו את הילדה, לפני שהיא
הכירה אותי היא הייתה דתייה כזאת תמימה ולא עשתה לו בעיות,
עכשיו היא נפגשת עם מישהו מאחורי הגב שלו ובטח מדברים עלייה
בישוב שלה כי שם כולם דתיים, זה מציק לי הקטע הזה, אתה יודע
שאני לא מאמין גדול אבל מי יודע, אולי אני אענש על זה."
"תשמע אחי לדעתי חבל שתנתק את הקשר הזה מהסיבה הזאת, אתה אוהב
אותה, היא אוהבת אותך, והרבה זמן לא היית כזה מאושר."
"באמת עכשיו כשאני חושב על זה, החיים שלי נראים טוב עכשיו, יש
לי חברה שאני אוהב ואוהבת אותי, אני כבר לא רב עם אמא שלי על
שטויות, יש לי חברים טובים, לא חסר לי כלום."
"שכחת משהו לא"?
"מה"?
"עוד שבוע אילת"!
"וואלה, טוב בא לך ללכת לעשן נרגילה"?
"שאלה רטורית אתה לא חושב"?
"צודק."

23:55 הטלפון
אני עדיין זוכר את זה כאילו זה קרה היום, היינו בדרך לסנוקר
כשקיבלתי את הטלפון ההוא, זו הייתה אמא שלי, הדבר הראשון שעבר
לי בראש היה שהיא בטח הולכת לשאול מתי אני חוזר הביתה או
להזכיר לי לנעול את הדלת כשאני נכנס, או אולי לשאול אותי מתי
להעיר אותי בבוקר, לא העלתי על דעתי לרגע שהיא הולכת להגיד לי
את מה שהיא אמרה...
"גיא איפה אתה"?
היא דיברה מהר וקולה היה צרוד. "אני סתם מטייל עם..."
"מה המספר של דוקטור לאור"?! היא נכנסה לתוך דבריי בצרחות,
אמרתי לה שתירגע ותגיד לי מה קרה אבל אמי ההיסטרית מעולם לא
הייתה מסוגלת לשלוט בעצמה במצבים של לחץ.
"גיא", היא המשיכה לצעוק, "בוא מהר הבייתה, אבא לא מרגיש
טוב." היא ניתקה, הפלאפון נשמט מידי, קפאתי לרגע, וחשבתי על
מה שהיא אמרה, מה? אבא? אבא שלי לא מרגיש טוב? זה בטח רציני,
מלמלתי לאביעד משהו שנשמע כמו "אני חייב ללכת אבא שלי לא מרגיש
טוב."
התחלתי לרוץ, רצתי כל כך מהר שהרגשתי כל שריר בגוף שלי בוער
וכאילו בורידי זורמת חומצה, ואז רצתי עוד קצת, את המרחק מהמקום
שהייתי בו לביתי שבדרך כלל הייתי עובר בקרוב לעשר דקות בהליכה
מהירה, עברתי עכשיו בדקה וחצי, רצתי מהר, אבל לא מהר מספיק,
כשהגעתי לפתח חדר המדרגות של הבניין בו אני גר, שמעתי את אמי
צורחת בהיסטריה והולמת באגרופיה על הדלת ועל ארון החשמל, זועקת
לעזרה מאחד השכנים. טיפסתי את המדרגות לביתי בקומה השניה
שמעולם לא נראתה כל כך רחוקה. הגעתי לקומה השנייה, דלת ביתי
הייתה פתוחה. השכן מלמעלה, בועז, היה בביתי וניסה לרסן את אמי
שבאותו רגע חוותה התמוטטות עצבים, לא שאלתי אף אחד שום דבר,
פשוט רצתי לחדר השינה, נעמדתי בפתח החדר, וראיתי את המראה שעד
היום רודף אותי כשאני מנסה להירדם, איך הוא שכב שם על הרצפה,
כל-כך שליו, צעקתי, "אבא!... אבא!... אמא, מה קרה לאבא?!" היא
לא ענתה, ספק אם בכלל שמעה את זעקותיי מבעד לצרחותיה
ההיסטריות. התקרבתי אליו, רכנתי על ברכיי ליד ראשו של אבי,
הרמתי את ראשו מהרצפה הקרה והנחתי אותו על ברכיי, התקרבתי
לפיהו, ניסית לשמוע אם הוא נושם, אך לא שמעתי כלום, ניסיתי
לבדוק אם יש לו דופק, אך לא חשתי בכלום, באותו רגע, שכחתי כל
מה שאי פעם ידעתי על החייאה והנשמה מלאכותית. האינסטניקט הטבעי
שלי היה לצעוק "אבא"! ואז התחלתי לבכות, כך זלגה דמעה ראשונה
מבין רבות מעל גופתו של אבי. קמתי וחייגתי למגן דוד אדום, זה
מפחיד איך ברגע כזה אתה שוכח אפילו דבר פשוט כמו מספר בן שלושה
ספרות, ענתה לי המוקדנית, ניסיתי להישאר רגוע, אמרתי לה "אבא
שלי... חסר הכרה... אני צריך אמבולנס דחוף"!
"תירגע" היא אמרה לי בטון כל כך אדיש שגרם לי לרצות לשסף את
גרונה, "תסביר לי מה קרה."
"אבא שלי, אני לא יודע מה קרה לו, הוא שוכב פה חסר הכרה אני
צריך אמבולנס דחוף"!
"מה הכתובת"? צעקתי את הכתובת והיא שאלה אותי באיזה קופת חולים
אנחנו מבוטחים, לא האמנתי למשמע אוזניי, אבא שלי מוטל על הרצפה
ללא רוח חיים והכלבה שואלת אותי באיזה קופת חולים אנחנו
מבוטחים, "למי אכפת מהביורוקרטיה המטומטמת הזאת, פשוט תשלחי
אמבולנס לפה לפני שאבא שלי ימות"! ניתקתי את הטלפון ורק אחר כך
עיכלתי את המילים שיצאו לי מהפה, "אבא שלי ימות." אבא שלי
ומוות הם שני מושגים שלעולם לא חשבתי שאוכל להכניס באותו משפט,
ואז זה היכה בי, האפשרות שלא אוכל לדבר יותר עם אבא שלי,
ושהמילים האחרונות שאמרתי לו היו "עזוב אותי אבא" וברגע
שהמחשבה הזאת עלתה בראשי התעשתתי ואמרתי לעצמי שאני חייב לעשות
משהו, חזרתי לאבי והתיישבתי לידו, הסתכלתי על פניו, הן היו כבר
כחולות, וכשחיבקתי אותו וצעקתי שיתעורר, לפתע הרגשתי את גופו
מתרפה, כאילו יצאה ממנו הרוח האחרונה שלו. הסתכלתי על עיניו,
שהיו כבר פתוחות ואישוניו היו מורחבים לגמרי, אין לי מושג איפה
אמי ושאר האנשים שהיו בביתי היו כעת, אחרי כעשרים דקות
שהסתכלתי על אבי ברגעיו האחרונים, שמעתי את השכן שלי אומר הנה
האמבולנס הגיע, לבני זונות לקח עשרים דקות להגיע לבית שלי, אני
לא גר בעיר גדולה, ובשעה כזאת הכבישים בעיר שלי ריקים לגמרי,
זה היה אמור לקחת להם לא יותר מחמש דקות, אבל כנראה היה להם
משהו יותר חשוב לעשות...
השכן שלי סחב אותי אל מחוץ לחדר בזמן שהפאראמדיקים נכנסו לחדר,
הם סגרו את הדלת. נכנסתי לחדרי ונשארתי לבד עם המחשבות שלי, לא
יכלתי לתאר איך ייראו חיי בלי אבי, לא חשבתי בכלל על האפשרות
שהוא ימות היום, פשוט אמרתי לעצמי שבעוד כמה דקות הוא יתעורר
ומישהו יצא מהחדר ויגיד לי שהוא בסדר, אפילו התכוננתי לנסיעה
לבית החולים, ועכשיו נותר לי רק לחכות, על השידה שלי הייתה
מונחת תמונה שלי ושל אבי שצילמתי לפני כחודש, הסתכלתי על הזקן
שהפך לסמל לפניו של אבי, הסתכלתי על החצי חיוך שתמיד היה על
פניו, ואז הסתכלתי על עיניו, היה משהו במבט שלו בתמונה הזאת.
אומרים שאדם יודע שהוא הולך למות בחודש האחרון לחייו, פתאום
ראיתי משהו בעיניים שלו שלא שמתי לב אליו מקודם, היה משהו במבט
שלו, הוא היה נראה עייף, אבל רגוע כאילו הוא יודע שהוא הולך
לבוא למנוחות. נישקתי את התמונה, אחזתי את ראשי בידיי
וחיכיתי.

00:47 ההודעה
שמעתי צפירה גבוהה מהמכשירים של הפאראמדיקים, הם נתנו לו מכות
חשמל, זו הייתה צפירה ארוכה בתו גבוה. שקט של שתי שניות ואז
נשמעו כמה צפצופים קטנים, וחשבתי לעצמי, הקול הזה לא יכול
להיות טוב, סדר זה חזר על עצמו שמונה פעמים, ונפסק, החובש פתח
את הדלת וביקש שמישהו קרוב למשפחה יכנס לחדר, השכן מהקומה
מתחת, ברוך, נכנס לחדר, הוא נשאר שם כשתי דקות, אמא שלי חיכתה
בפתח החדר, אני ישבתי על מיטתי, ולמרות שבתוך תוכי ידעתי מה
הולך לקרות, עדיין הייתה לי תקווה לשמוע מפיו בשורות טובות.
ברוך יצא, אמי מילמלה בבכי, "ברוך, תגיד לי מה איתו"? והוא אמר
על סף דמעות "מה אני יכול להגיד לך... אני מצטער, שאול
נפטר."
אמי צעקה "הוא מת?! שאול מת?! שאול מת! גיא אבא מת!" וקרסה עלי
הרצפה, ואני התחלתי לבכות ולצרוח, בעודי הולם בעוצמה באגרופיי
על קירות חדרי עד שדם התחיל להשפריץ מאצבעותיי וצבע את הקירות
באדום, ואז נפלתי לרצפה, ופשוט שכבתי שם ובכיתי, כך עבר מה
שהיה נראה כמו נצח אך היה רק כעשר דקות ולפתע הרגשתי מישהו
אוחז בי בחוזקה ומרים אותי מהרצפה, זה היה אביעד, הוא לא ידע
למה ברחתי כל כך מהר, אז הוא בא לברר, הוא לא ידע מה להגיד,
הוא לא היה צריך להגיד כלום, הוא פשוט שתק והחזיק אותי, וכך
הוא לא זז מצידי לאורך כל 30 ימי האבל. אני לא זוכר הרבה
מהשבעה, אבל אני זוכר שהוא לא זז מצידי לרגע, והוא אולי האדם
היחיד שהחזיק אותי חי באותם הימים, שעות המוות נקבעה 00:47,
באותו הבוקר, אחי לא קיבל טלפון מאבי, הוא קיבל טלפון באחד
בלילה משכן שלי שאמר לו לבוא הביתה מהר כי אבא חולה, בלי לחשוב
פעמיים הוא יצא מדירתו באילת, עלה על מונית, ואמר לנהג, "סע,
מהר"!
את אחותי לא הערנו באמצע הלילה, אמי חיכתה לבוקר ואז התקשרה
למפקד שלה, היה לה את הטלפון שלו מכיוון שהם דיברו הרבה במהלך
שירותה של אחותי. באותו הלילה חבריי הקרובים קיבלו ממני את
ההודעה "אבא שלי נפטר, ההלוויה מחר, אם אתה יכול תבוא בבקשה,
תודה."

6:30 חיים חדשים
ישבתי במרפסת ביתי, עישנתי סיגריה, בפעם הראשונה בחיי עישנתי
סיגריה לעיני אמי. בחדר השינה, מסביב לגופת אבי, חבריו הקרובים
מהעבודה קראו תהילים. הסתכלתי על השמש העולה וחשבתי, חשבתי על
האי צדק הזה, אבי היה אדם טוב, הוא מעולם לא הרע לאף אחד, כולם
אהבו אותו, על המצבה שלו נכתב "שוממים החיים בלעדייך,
אבידה גדולה למשפחתך, ועתה חבר נדם קולך, לעולם נזכור
דמותך", לעזאזל אפילו שעות ספורות לפני פטירתו הוא היה באזכרה,
ואז חשבתי על מה שאמרתי לאביעד באותו היום, אולי זו הדרך של
אלוהים להעניש אותי, אולי זה באשמתי? אחרי שהפסקתי להאשים את
עצמי, שמתי לב שגם היום השמש עולה כמו בכל יום אחר, רק שהיום,
אני כבר לא אותו אדם, היום נכנסתי להגדרה אחרת, הגדרה שרק
הצליל שלה מצמרר. היום, אני, גיא, יתום מאב, ניסיתי לחשוב איך
החיים שלי ייראו בלעדיו, לא יכלתי לראות אותם, לא יכלתי לדמיין
את חיי בלי אבא שלי, החבר הכי טוב שלי, האדם שהכיר אותי יותר
טוב מעצמי, האדם שנתן לי את שמי, האדם שהלביש והאכיל אותי ודאג
לקורת גג מעל ראשי, האדם שהחסיר מעצמו כדי שיהיה לי, עכשיו כבר
לא נמצא איתי, ואני אמור להמשיך לחיות את חיי. איך אני יכול
לעשות את זה כשאני יודע שהחלק הכי חשוב בהם כבר לא קיים? אני
צריך להתחיל חיים חדשים בלי האדם שהכי חשוב בשבילי בעולם, ואין
לי מושג איך לעשות את זה.