אני, הייתי ילד מפתח.
ילדי מפתח בניגוד לאנשי מפתח, אינם תופסים עמדות חשובות במשרדי
ממשלה או בבנק ישראל, כלל וכלל לא. הם גם לא ילדים,שלא עלינו,
נמצאים במוסדות לעבריינים או מאחורי סורג. ילדי מפתח הם בסך
הכל ילדים שלאימא ואבא שלהם יש עבודה במשרה מלאה, וכשהם מגיעים
הביתה מהלימודים אין מי שיקדם את פניהם ולכן יש להם מפתח.
זה לא פשוט להיות ילד מפתח, צריך להיות אחראי, לדעת לחמם אוכל
לבד, לענות לטלפון בנימוס, לרשום הודעות, לא לריב עם העוזרת
ובאופן כללי להיות בסדר.
טקס הכתרתי כילד מפתח רשמי,  היה קצר וענייני. היה זה יום שבת
בערב (לא מאוחר מידי) אחותי הקטנה כבר ישנה. אימא קשרה מפתחות
לחבל. מפתח אחד לדלת הדירה בעל כיסוי כתום והשני לדלת
האינטרקום שלמטה עם כיסוי סגול. "אבא ואני חושבים שאתה מספיק
בוגר כדי להיכנס הביתה לבד" אמי אמרה וענדה את החבל אל צווארי.
"אל תישכח לטלפן אלי מייד כשאתה מגיע, כשאתה מחמם לעצמך אוכל
בטוסטר אובן על תשכח לכבות אותו, אם אתה יוצא מהבית סגור את כל
החלונות ובמקרה חירום...". לא הקשבתי לכל מה שהיא אמרה,
מחשבותיי התרכזו בחבל המגרד על הצוואר.

למחרת, יום ראשון, בבית הספר החבל גירד לי עוד יותר. לאף אחד
מהילדים סביבי לא היה מפתח על הצוואר. סליחה,  לאחד הילדים היה
מפתח תלוי על צווארו, אבל הוא לא היה קשור בחבל אלה בשרשרת
דסקית צבאית מדליקה ולמפתחות התלויות על השרשרת לא היו כיסויים
מעצבנים כמו למפתחות שלי. הכיסויים הללו (ימח שמם) מולבשים על
גבי המפתחות כמו קונדומים הדוקים במיוחד, במטרה לזהות כל מפתח
ומפתח בצרור. במשך הזמן נצמד לכלוך שחור ודביק אל קצוות
הכיסויים מה שהופך את כל הרעיון כולו ללא מוצלח לחלוטין. המפתח
בעל הכיסוי הסגול שעל צווארי התאים למנעול שבדלת הכניסה לבניין
והכתום לדלת הדירה.
חשוב לציין שכשאתה עונד חבל עליו תלויים מפתחות בעלי כיסויים
צבעוניים אתה לא יכול , בשום דרך, להראות קול. לא משנה איזה
בגד תילבש, לא משנה איזו תסרוקת יש לך, תמיד תראה כמו ילד מפגר
עם חבל על הצוואר.

בדרך הביתה מבית הספר צעדתי מהר. במשך כל יום הלימודים הייתה
לי תחושה שכולם נועצים בי מבטים לגלגניים וייחלתי לרגע בו אוכל
להיכנס אל הבית ולהשאיר את כל העולם מאחורי,  ובעיקר להוריד את
החבל המעצבן מצווארי. מאוחר יותר הכנתי לעצמי טוסט עם הרבה
גבינה צהובה, ראיתי סרט כחול, גמרתי את כל השוקולד חלב שבבית,
שיחקתי במערכת סטריאו של אבא שלי, וטעמתי משקאות חריפים מהבר.
מאז ולאורך כל ימי היסודי, החטיבה והתיכון, לכמה שעות בכל יום
היה לי בית משלי כמו מבוגר.

השנים חלפו ואת החבל והמפתחות החליפה שרשרת דיסקית צבאית עליה
היה רשום שמי והמספר הצבאי האישי שלי. המפתחות עשו את דרכם אל
הכיס מאוגדים במחזיק מפתחות.
כשהשתחררתי מצה"ל הורדתי את שרשרת הדיסקית ומאז לא ענדתי שום
שרשרת מכל סוג שהוא.

לזכותי יאמר שאיבדתי מפתחות רק פעמיים בכל חיי (טפו טפו, לא
לפתוח פה לשטן) ובסך הכל הייתי בסדר, לא שרפתי את הבית, לא
בזבזתי יותר מידי חשמל ולא הפכתי אלכוהוליסט. כשאתה ילד מפתח
אתה לומד להיות אחראי ומנהל של עצמך על רגל אחת.  ואולי בעצם
משום כך, ילדי מפתח, כשהם גדלים הם באמת הופכים להיות אנשי
מפתח.
אבל אולי יותר מכל, ילדי מפתח,
יודעים יותר טוב מכל ילד או ילדה אחרים,
איך זה... להיות לבד.