(חמישי 05.06.03 ערב חג שבועות)

זה תמיד קורה בחגים.
בסופי שבוע כבר הוקהה העוקץ.
הריקנות פושה בכל מקום.
אם זה בבית, או ברחוב.
בכל מקום בו העינים מסתכלות,
שם הריקנות חוגגת.
בעיקר בחגים.

את הולכת ברחוב.
החלונות מוארים באור של יום טוב.
הנברשות נוצצות בבוהק חגיגי. הוילונות רחוצים.  
אווירת ניקיון פורצת מכל פתח.
את רואה משפחה, משפחה ובניה.
כולם יושבים, מסבים אל שולחן האוכל החגיגי.
המפה הלבנה פרושה על השולחן.
נרות השבת, החג, דולקים.
ושבת המלכה מקדימה פניה לכל קרואי הבית.

בני המשפחה יושבים,
סביבם נמצאים כבר האורחים.
הילדים הגיעו מכל עבר, עם הנכדים.
בכל מקום המולת שמחה וצחוק.
פה ושם מהלכות משפחות, בודדים, בלבוש חגיגי,
בידם מחזיקים פרחים, או תבשיל כלשהו.
ממהרים בדרכם אל הבית העולז.

רק את משוטטת לך ברחובות,
ראשך מורם מעט
נכון לספוג את הקולות והמראות.
ובלבך חומה.
חומת הריקנות.
זו המוכרת.
זו החוברת לך בכל חג ומועד.

היא באה אלייך לארח לך לחברה.
היא באה במקום אותה משפחה, שהייתה ואיננה.
היא ממלאה כל חלל.
כל פינה.
והיא מכבידה, מעיקה.
זו הריקנות המהוללה.

בביתך, בכל מקום פנוי, מתאספים לך חפצים.
מתאספים לך גזרי עיתון, או ניילונים.
מתאספים לך בגדים למסירה, ניירות לתיוק.
וככל שאינך אוהבת את מראה הבלגן,
אינך יכולה לו.

רק בתך, זו שנולדה לך אחרי שנות דור
היא, בהינף יד קל, את כל הבלגן מפזרת.
לא משליכה דבר.
הנה פתאום
הבית מסודר.

חפשת בלבך תשובה לבלגן
תהית בלבך האם אותה ריקנות
שאינך יכולה לסבול
היא המפתח למילוי כל פינה.
את רואה מקום פנוי,
ומיד ממלאה אותו.
את קצת יורדת, או נדמה שאת יורדת במשקל
ו...הופ! דבר מה קופץ
ונוחת לך, ישר לתוך הפה.

והכובד מעיק. הלב לא עומד בפרץ
נפרץ הסכר.
הכאב זורם מלב שותת
ואין מנחם.

הפסיכולוג אומר:
את נושאת את משא משפחתך.
את נר התמיד לכל אותם שנטשו אותך.
את מרגישה נטושה.

לא אדוני,
אינני מרגישה נטושה.
אני נטושה.
נשארתי לבד.
אין עם מי לדבר.
אין עם מי להשיח.

אני רואה אותם
את כולם עם עצמם ועם אחרים
ורק אני לבדי.
גם אלה המעט שנשארו
רק מגבירים את תשוקתי
תשוקתי לקירבה.
תשוקתי לשבת אחים גם יחד.

תשוקה לאווירה הרמונית.
תשוקה ליחד ללא בקורת
תשוקה ליחד זורם
שכל דבר שקורה,
קורה הוא לטובה.
וזה מקבל את זה
כפי שהוא,
ללא מסכות ללא שקרים.
קבלה אמיתית עם אהבה
חיוך ואמונה.

יש לך את בתך.
היא עדיין קטנה.
אך תהיה גדולה
תקים משפחה
אבא אימא וארבע ילדים
כך היא רוצה
וזו תהיה משפחתך
אתם תרגישי מוגנת
בטוחה

ובינתיים?

אז אחיך לא יבוא
אז אשתו לא תבוא
היא הרי מרגישה לא טוב.
תאמיני, אמרה אמך
האם עד כדי כך היא חולה?
כן, תאמיני.
לא יודעת פרטים, אמרה אמך.
אבל...

אם הוא לא רוצה לעזוב אותה
למספר שעות, אפילו לשעה
אולי מצבה כן גרוע.
אך הס מלדבר הס מלהזכיר
אין איש יודע מה
אין איש יודע מי

כי עם לבדד ישכון הם
ואם כל כך
איך אדע שאכן כך
והרי זו לא פעם ראשונה
שהוא איננו בא.

עוד אז לפני ארבעה שבועות
נתלה בבתו, שאולי לא יבוא
והנה אשתו ספקה את הסחורה.
איך אדע שזו הסיבה?

ולמה לך לדעת בדיוק?
מה את צריכה לדעת הכל?
יש דברים שכמה שפחות יודעים
מוטב.
ואצלם, מוטב.
מי יודע איזה קן שרצים זוחלים שם.
את כבר רואה בדמיונך את הנחשים
זוחלים מכל עבר משתרגים להם
סביב גוויות וגופות.
את רואה מיני זוחלים ועקרבים
מתנהלים לאיטם, אל טרף בטוח
אין להם צורך במלחמת קיום
בתחרות ציד
לפניהם שרוע הטרף,
מובטח.

הכל שחור מסביב, אפלה.
קרן אור עכורה נכנסת דרך פתח קטן,
מאובק, המשמש כחלון.
קרן אור זו אין בה כדי לשפוך
לא אור, לא זוהר בדרכה.
העכירות ממלאה הכל
תחרות בינה לאור,
היא מנצחת את הזהר.
אין מקום לטוהר
רק אפלה וחושך.

החדר מעופש, ארבעה פינות
מלאות קורי עכביש
על הרצפה זרועים מזרונים אכולים
מכורסמים בשיני עכברים
הפרעושים חוגגים בגלוי
נמלים דואגות לקינן
הדליחות שולטת בכיפה

בין מזרון אחד למשנהו
מתהלכים להם בשקט
גוף אחד, או שניים
גוף של נערה דק, צעיר
וגוף קטן יותר, מלא יותר
של ספק נערה ספק ילדה.
ועוד גוף מלא, גוף גבר נע בכבדות.

על המזרון שרועה גופה כבדה, קצת יותר ממלאה
פשוטת אברים, והיא מזיעה
שערה דבוק לגולגולת מחמת החום המעיק
בטנה עולה ויורדת בנשימות כבדות.
המצב גרוע.
המצב לא טוב.
אין חלון בנמצא לרפואה
אין קולות שמחה וצהלה
רק חושך
צלמוות מחכה בפינה.

המצב גרוע, תאמיני...
אני לא רוצה לעזוב אותה לבד...
עוד כמה נשימות אחרונות
אולי יום ויומיים
המצב גרוע...

סוף המשחק...