חוסאם עבדו בילאל, בן 15, שנשא על גופו חגורת נפץ במשקל 8 ק"ג,
התקרב למחסום חווארה ליד שכם. החיילים הורו לו לעצור, הרחיקו
את עוברי האורח מהמקום, וניטרלו בבטחה את המטען. ואז הם שאלו
אותו: "מה גרם לך לרצות להתאבד?" הוא ענה: "החברים שלי
בבית-הספר צוחקים עליי כי אני נמוך, אז החלטתי לפוצץ את עצמי
על היהודים, כדי שיחשבו שאני גבר."

"מצחיק," אמרתי בטון הציני והיבש ששכללתי לכדי שלמות בשנים
האחרונות. "בישראל, כשאתה לא מקובל, אתה יושב כל היום בבית
ומשחק במחשב. אם אתה פלסטיני, אתה הולך ומפוצץ את עצמך."

ואז רון הסתובב אליי ואמר: "אתה לא יודע למה, אבל אני עצבני
עליך בטירוף עכשיו."
"מה עשיתי?", אמרתי לו.
"אתה חושב שבישראל אנשים לא מתאבדים? תן לי לספר לך סיפור קטן.
כשהייתי בכיתה ה', היה לי חבר, גדול ממני בשנתיים. קראו לו
ירון. הוא היה תלמיד מעולה, באמת, הכל מאיות. אבל כולם קראו לו
חנון, יורם, הוא לא סבל את זה. אז יום אחד הוא החליט שהוא
משתנה. ואז הוא נהיה כמו כולם, לא שם זין, סליחה על הביטוי,
וגם הציונים שלו ירדו. להורים שלו לא היה מושג לגבי זה. ואז,
יום אחד, הוא הפריע בשיעור, והמורה אמרה לו לסתום את הפה. אני
לא הולך לצטט את מה שהוא אמר לה חזרה, אבל העניין הוא שהיא
הלכה ישר למנהל והוא הלך להתקשר להורים שלו. ירון היה בפאניקה.
הוא לא ידע מה לעשות. אז הוא הלך לבניין שאבא שלו עבד בו, כתב
מכתב מפורט, וקפץ מהקומה ה-24."

הייתי בשוק רציני. בד"כ אני מסוג האנשים עם הכי הרבה טאקט
ורגישות שיש. ודבר כזה, פשוט לא ידעתי איך להתמודד עם זה.
אמרתי סליחה כ"כ הרבה פעמים בכ"כ הרבה צורות, אבל עדיין הרגשתי
כמו חרא.

למה? אמרתי לעצמי. יש הרבה אנשים שמתאבדים, גם הרבה בני נוער,
עד כמה שזה כואב, למה זה דווקא נוגע לך?

כי זה כ"כ לעזאזל מזכיר אותי. הילד השמנמן, טוב בלימודים וגרוע
בכל דבר אחר. כיתות ג', ד', ה' היו גיהנום. אני יצאתי בסופו של
דבר מהמעגל הזה. בניתי לעצמי חיים, וגם לא לגמרי נהייתי טמבל.
אבל מה היה קורה אם לא הייתי מצליח לצאת? האם הייתי חזק מספיק
כדי להמשיך?

נקשתי ברגל בעצבנות כמה דקות.

וזהו.