"מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות", צווח אחי קובי, מה שגרם לי
לתהות מה באמת נשתנה הסדר הזה מכל סדרי הפסח שנכחתי בהם. דודה
צילה עדיין מגישה את תפוחי האדמה החריפים, דוד שמואל עדיין
מתחפר בנוסטלגיה ומספר לאבא שלי בדיחות לא מצחיקות. שניהם
שיכורים, זה ברור.

סבתא ברכה עדיין לא מפסיקה להתפעל מהנכד המקסים שהוציא לה אבא.
"אתה שר נפלא, קובי. איזה מתוק", היא אומרת ומדביקה נשיקה מלאה
ליפסטיק על לחיו של אחי הזייפן.
לא סובל סדרי פסח. אני אף פעם אני לא מוצא את מקומי בין כל
החגיגה המאוסה והמשעממת הזאת.
"תאכל קצת", הפצירה בי אמא, "לא הכנסת לפה כלום חוץ מכמה
מצות".
רציתי להגיד לה שזה הדבר היחיד שאכיל כאן, אבל העמסתי על הצלחת
עוד קצת גפילטע פיש זוועתי ושתקתי.

שולחן ארוך, כולו מלא בבני משפחתי המעצבנים, חוץ מכסא אחד. דוד
אליהו, שנפטר לפני כמעט שנה.
במשפחה נורמלית, ליל הסדר היה מכובד יותר, היו מרימים כוסית
ומדברים בשבחו. במקום זה, קובי, שכבר מזמן איבד את העניין
בסדר, הדגים תרגילי קראטה בעוד סבתא ברכה מוחאת כפיים. סבא
נחום, שקצת עצוב בגלל הבן הבכור שהלך לו לפני כמעט שנה, מהסה
את אשתו ואומר "דיינו", חרישי, בעוד אחד משני הבנים שנשארו לו
מקריא בקול צרוד את ההגדה. דוד שמואל מנמנם.

אשתו של אליהו לא הגיעה לסדר. היא ניתקה קשר עם המשפחה קצת
אחרי השלושים.
סבא פנחס וסבתא רבקה, ההורים של אמא, גם כן לא הגיעו לסדר.
מאותה סיבה של אליהו.
"למה שלא תאכל קצת מהסלט?"
"אני לא רעב, אמא", שיקרתי. גוועתי ברעב. בכיף הייתי מחסל איזה
המבורגר.

אחרי שהסדר, שהיה בעצם כאוס אחד גדול, נגמר, בני המשפחה התחילו
להתפזר לאט לאט. סבתא ברכה הלכה הביתה, אחרי שהעניקה לקובי את
האפיקומן ודחפה לי שטר של מאה שקל ביד. סבא נחום, גורר את סבתא
ברכה ביד אחת וביד השניה מחזיק את המפתחות של המכונית, אמר
שלום לכולם בשמחה מזויפת. דודה צילה החליטה שכדאי שאנחנו נישאר
ללון אצלם, כי אבא לא ממש במצב מתאים לנהוג. אמא הפצירה בקובי
שיילך לישון, התיישבה על הכורסא וצפתה בטלוויזיית ה42 אינץ4
בסלון. אבא התמוטט לצידה והעביר למשחק הכדורגל.
"מה אתה עושה?" שואלת אמא
"רואה כדורגל, מה יש?" הוא עונה
"אבל הייתי באמצע במשהו".
"כן, שוב הטלנובלות המפגרות שלך".
"סליחה?" מרימה אמא את קולה, "המשחק הברברי הזה יותר טוב?!"
בעוד הם מתווכחים, שמעתי מפתח מסתובב בדלת הכניסה. הסתובבתי
וראיתי את אליהו מרים את כוס היין ומרוקן אותה בשלוק אחד.

התקרבתי בשקט אל הדוד ושאלתי אותו מה לעזאזל הוא עושה פה.
"הא?" הוא שלח בי מבט מזוגג, ככה זה אחרי כמה מליוני לגימות,
"מי אתה?"
"ירון, האחיין שלך" עניתי לאט ובסבלנות. גם כשהיה בחיים הקליטה
שלו לא הייתה משהו.
"וואלה, נכון", פתאום אמר, "לא השתנית". היה קשה להגיד את אותו
דבר על אליהו. האיש שהתרגלתי לראות לבוש בג'ינס קרוע, חולצת
משבצות וסנדלים, האריך שיער והתהדר בגלימה שכיסתה לו את
הרגליים. זיפים כיסו את פניו והוא נראה מבולבל למדי. הבטנו אחד
בשני בשתיקה, מעכלים את גודל המעמד.
בא לך לצאת איתי לסיבוב על מרכבת האש?" שאל לבסוף.
לא חשבתי יותר מידי, ממילא אף אחד לא ישים לב שהלכתי.

"אז איך חזרת?"
אליהו לחץ על כפתור, ואוויר קר החל ממלא את החלל. "קצת חם פה",
הוא אמר. הפורד אסקורט, מלבד להבות אש שהקיפו אותה, הכילה כל
מיני שכלולים אלקטרוניים שלא היה צפוי שיהיו בדגם רגיל. מזגן,
למשל.
"אנחנו במרכבת אש, דוד", אמרתי לאט, מדגיש כל הברה.
"אתה יודע, זה לא באמת מרכבת אש, אני סתם אוהב לקרוא לה ככה",
אמר וליטף את לוח השעונים. אליהו אף פעם לא אהב לקרוא לדברים
בשמם.
"שיהיה. אז איך חזרת?" שאלתי בשנית.
"אתה יודע, חיפשו מישהו לג4וב החדש, והתנדבתי. אין הרבה מה
לעשות שם למעלה", הפטיר כאילו זה עניין של מה בכך, פתח את
החלון והדליק סיגריה מהלהבות. סבתא ברכה תמיד אמרה שהוא עוד
יחטוף מזה סרטן.

"אז מה שלום כולם?" הוא שאל.
"בעיקרון אין שינוי", עניתי, "לא הפסדת שום דבר". הוא חייך.
"ומה עם אשתי?" הוא אמר עם דגש על המילה האחרונה באופן מוזר.
"אשתך," עניתי באותה נימה ספרותית, "לא הגיעה לסדר היום".
"בחייך", הוא אמר ומטפטף קצת אפר מהסיגריה אל מחוץ למכונית
הבוערת, מאוד עניין אותי איך הוא לא נכווה.
"כן, ניתקה איתנו כל קשר".
"אני מקווה שהיא לא בוגדת בי, הזונה", הוא אמר והשתעל. לא
הבנתי, אבל גם לא התעקשתי לשאול.

דוד אליהו אף פעם לא היה נהג מי-יודע-מה, והיה דרוש הרבה אומץ
לנסוע איתו, אבל זה כלום לעומת הלילה ההוא. הוא התקשה לשמור על
נתיב, עקף כמעט כל מכונית בדרך, צפר כמו משוגע ונסע לפחות על
120 קמ"ש. מאוד התפלאתי למה אני לא שומע סירנות מאחור.
הסתכלתי על המראה וראיתי איך אליהו משאיר אחריו שני שובלי אש,
כמו בסרט "בחזרה לעתיד", שתמיד אהבתי לראות איתו שוב ושוב.
מסיבה שלא נראית לעין לא התנגשנו באף מכונית, כאילו יד מכוונת
מגנה על אליהו. לא התפלאתי.
לפתע עצר בחריקת בלמים מחרישת אוזניים. "הגענו", אמר.
זיהיתי את הבית, ביקרנו בו אחרי ההלוויה בשנה שעברה, זה היה
הבית של הדוד.

אליהו דומם את המנוע, והלהבות כבו. יצאנו שנינו מהמכונית, אני
עם החולצה הלבנה, המכנסיים השחורים והכיפה מהסדר, ואליהו עם
צרור מפתחות ענקי, לא הייתי מתפלא אם היו אומרים לי שאפשר
לפתוח איתן כל דלת בעיר.
הדוד עבר על הצרור במשך כמה שניות, עד שמצא את מה שחיפש. הוא
ניגש אל הדלת, סובב את המפתח בחור המנעול ונכנס, מסמן לי לחכות
בפתח. הצצתי פנימה.
דודה ורדה הייתה שם, מתבוננת בתמונה של אליהו על הקיר, ובוכה.

עומר ומאיר, שני בניו עמדו שם וניחמו את אמם.
"איך הלכת מאיתנו, איך?" היא יבבה.
"זה בסדר אמא, הכל בסדר", מלמל מאיר, אובד עצות. עומר חיבק את
אימו ולא אמר כלום. תמיד היה שתקן כזה.
"הייתי צריכה להיות נאמנה יותר, אני מצטערת, אליהו".
אליהו עצר, ניגש אל כוס היין וגמע אותה בלגימה אחת. כשהסתובב
אליי ראיתי דמעות בעיניו.

"בוא, אני אחזיר אותך", אמר בקול חנוק. חזרנו אל מגרש החניה.
הוא התניע את מכונית הפורד אסקורט הבוערת והעביר להילוך ראשון.
מכונית פורד אסקורט בוערת, כמו לפני כמעט שנה, כשנהרג בתאונת
דרכים.