אינני יודע אם זהו סופי, אך אילחם עד מותי.  הם אינם יודעים את
מהות הכוח שגועש בלבי הצעיר, נחישות ברגליי ואנרגיה בידיי.  לא
אוותר. לא אפול ולא אקרוס תחת מאות אלפי הזרועות של הרוע,
אינני מוכן.
האויב בא.  בלהבות שנאה וכדורי זעם, הוא חודר את שורותינו,
מפורר אט אט, במלחמת התשה את יופי הנעורים וכן את השבח
שבקשישים.  חבריי, נופלים.  עזרו לי, אנא, הגישו לי עזרה,
הגישו לחבריי עזרה, אינני יודע מה לעשות.  אחיי רצים בלהט,
מכוונים בדיוק שאין כמותו, אל תוותרו אחיי, אנו ננצח.

אם לא אשרוד קרב זה, אם רשת המוות של האויב תתפוס אותי ביום זה
או שמא אפול בשבי ואלקח לעינויים בלתי נלאים של האויב השטני,
אנא, מסרו מכתב זה למשפחתי, אם תהיה בין החיים.

אמא, אל נא תבכי.  דעי כי נפלתי למען עתיד טוב יותר, למען אחיי
ואחיותיי.  התגאי בי אמא, בנך הקטן גדל להיות גבר בוגר, מגן על
ארצנו בעת צרה, בשבילך אמא, בשביל כולנו.  אתגעגע לימים בהם
היינו סתם כך יושבים ומדברים, והיית מחבקת אותי סתם כך בחיוך
כה מלא.  אתגעגע לדאגה החמה שתמיד הבעת כלפיי, לא יכלת להסיר
את עינייך ממני, שמא יקרה לי משהו.  אבל הפעם זה היה בלתי
נמנע, אמא.  לא עוד ארוחות משפחתיות לאור נרות ומבטים חמים.
אני מצטער אמא, אני אוהב אותך.  ואני מצטער גם על זה שמעולם לא
אמרתי לך את זה. אני אוהב אותך.

אבא, או, אבא.  מה אומר לך? גידלת אותי להיות קשוח, שלא איכשל
לעולם, אך איכזבתי אותך.  אני מצטער.  אבל דע שלא וויתרתי
לאויב, לא לאויב ולא לעצמי.  תמיד דחפתי את עצמי קדימה, הגעתי
לגבול היכולת שלי  - והפכתי אותו ליכולת שלי.  לא וויתרתי אבא,
לא וויתרתי.  נלחמתי כל עוד כוחי בי ולעולם לא נטשתי את עמדתי.
נגב דמעותיך, אבא.  נגב דמעותיך, יישר מבטך לשמש העולה, ודע
כי מחר, יהיה יותר טוב.  אתגעגע לטיולים שלנו, רק שלי ושלך.
שהיית לוקח אותי לראות את ארצנו הנהדרת, כשידך על כתפי וסיפורי
גבורה בפיך.  גם בפניך אני מצטער אבא, על זה שלא אמרתי לך,
שאני אוהב אותך.  אין מילים בפי לתאר. אני אוהב אותך, זכור את
זה, אנא.


אהובתי.  מה אוכל לכתוב שיחליף את חיבוקי בשבילך? עוד איני
מצליח לתפוס את הרעיון שלא אראה אותך יותר, שלא אזכה למגע
מבטך.  ידייך היו לי למקלט, ושפתייך לבית.  תמיד אמרת שאני
עקשן מדי, אהובתי.  כן, גם הפעם, הייתי עקשן מדי.  אני מצטער,
יקירתי.  אך דעי כי נפלתי לצד אחיי הלוחמים, מחובקים בדם
וקשורים באהבה ללא קצה.
אני תוהה, ברגעים להוטים אלה, אם את זוכרת.    אם את זוכרת את
הרגעים בהם היינו שוכבים על הדשא ובוהים בכוכבים.  את אמרת
פעם, שלכל זוג אוהבים אמיתי יש כוכב משלו בשמיים.  אני חייכתי
לי, ואת צחקת בביישנות.  ובכן, דעי אהובתי,
כי הכוכב שלנו לעולם לא ידהה.  ותוכלי תמיד לומר לכולם, שהכוכב
הזה הוא שלנו, שלנו.  תודה לך על שחרטת את התקופה הטובה ביותר
בחיי על לבי.  תמיד הביטי קדימה עלמתי, שקעי בבריכת העבר רק עד
המותניים ואת לבך השאירי פונה לעתיד. דעי שכבשת אותי בשל
נשמתך, בשל אנושיותך והרצון העז הזה לעזור לזולת.  לעולם אשכח
את מבטך הכחול שנגע בכל כולי בפעם הראשונה, בפעם הראשונה שהנחת
מבטך עליי.  סלחי לי אהובתי, סלחי לי על מילים אלו שחונקות
אותך בדמעות, אינני מסוגל להביא את עצמי למחשבה שאני נפרד ממך
לעולמים, אך אני מבקש ממך, עברי הלאה.  נתת לי משהו לצפות לו
במשך כל יום מאז שהכרתי אותך.  תמיד אהיה איתך.  תמיד אחבק
לבך, מחמם ברגעי קור.  תמיד חייכי לחיים יקירתי,
אני אוהב אותך. הכוכב הזה, שלנו.


תודה לך, שליח נאצל על מסירת מכתב אחרון זה למשפחתי.  
אילו עוד מגעי סיום אוכל להביע, אינני יודע.
אנשים, יש דברים שעליכם לדעת.

דעו כי לציפורי הבוקר ולשמש האדומה בזמני הערביים, יש ערך.
ערך מעבר לכל תיאור או סופרלטיב.  אל נא התרכזו בחלק העכור של
החיים, ודעו כי יש טוב כמו שיש רע.  דעו כי חיוך של יקיר יש
במהותו לחמם ולהקל בזמנים קשים.  כשעצב תוקף, אל תמנעו מעצמכם
לחייך, אני מכיר הרגשה זו, אין טעם חבריי.  תמיד היו כנים עם
עצמכם, מודעות עצמית מלאה משמעה הגשמה עצמית.  תמיד דאגו לזקק
את סקרנותכם והפכו אותה למדע.  פתחו לבכם לכל הנזקק, אנו לא
איים, כל אחד צריך את האחרים כדי לשרוד.  תנו לחיים למלא אתכם
עד אין סוף, מלאו את ספר החיים בחוויות, יש לחיים להציע הרבה
יותר ממה שאתם אולי מתארים.  תנו לעצמכם לאהוב, שכן אין אנו
קיימים באמת ללא אהבה,
באמת חבריי, אולי איני יודע הרבה,
אך יודע אני כי אהבה יודעת את כל כולי.

אני חייב ללכת כעת, האויב נוקש על חומתי בצלילי מלחמה, הם
באים.  אבלע דמעותיי ואתרומם, אחיי זקוקים לי, משפחתי ואהובתי
זקוקים לי, המאמץ זקוק לי.

לא אוותר,
למען המשפחה, למען האהבה, למען החיים,
למען הפיהרר.