[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








אולי אני חולה בשגעת ולא יודע, אולי רק מתחיל לגלות דרך
ניחוש.
פגשתי לפני כמה זמן איש עם שגעת. באוטובוס כחול של חברה התיישב
מאחוריי והציע בורקס, אפילו התחייב שזה חם וגם טעים, רצה
בתמורה רק את ההבטחה המתחדשת כל מספר דקות שאנחנו מתקדמים
לאיכילוב. ניסיתי להיות אנושי ולא מתחייב, לסרב בלי להביך,
תפוז שהוא גם קלמנטינה. יצא אשכולינה- מר ומיותר. הלוואי שהיה
מוצא לו מקום אחר להניח עליו את הישבן.
נוסע במכונית הישנה של אבא ומהרדיו יש מוסיקה ורעשים של מנוע
עם ותק. יש אישה לידי והיא קוראת לי מקס, ואומרת שחמוד לי
משקפי שמש. היא מניחה את ידה על מוט ההילוכים ורוצה שננהג
בשותף. מישהו שהוא אני רוב הזמן צוחק רוב הזמן ובעיקר כשאנחנו
ביחד כמעט מעבירים הילוך לאבדון, אבל עכשיו אנחנו כבר בכביש
המהיר והיא עדיין לא מוכנה להוריד את היד, אני אלמד אותה לקח,
קצת אחרי ההילוך הרביעי יש הילוך שנקרא חמישי והוא בא למעלה
ואלכסון, אני סומך על זה שהיא לא יודעת דברים כאלה ומביא לה
אותו בהפתעה, והיא צווחת ומשתוללת בכאב הפרצוף היפה שלה כבר לא
כל כך יפה מנסה לשחרר את היד אבל אני אוחז אותה חזק במקום
וסכינים קטנות נשלפות בהפתעה ממוט ההילוכים וננעצות עמוק בבשר
החי, מוריד חזרה להילוך רביעי וחלק גדול מהעור שלה נדבק לי
ליד, מנער אותו מעליי והוא נדבק על הרדיו, מוזר, אני עדיין לא
יכול להפסיק לצחוק, נשלחות עכשיו הסכינים הקטנות שלה מהיד
המטופחת האחת שעוד נשארה והן מעבירות בי קווים בלחי הימנית,
הכאב שלה אוחז בי תשוקה, כמה שאני אוהב אותה ככה פגיעה.
מסתכל עליה והיא מעקלת חיוך מתוק, נעצור בדרך לאכול? כן, בטח,
נחטוף משהו, יש מסעדה טובה שאני מכיר כאן באזור. היא מעבירה יד
מלטפת על זו שלי ומענגת היא הדרך הביתה. שבוע מאתמול.
אחר כך דווקא היה בסדר. באופן יחסי תמיד די בסדר. התארחנו
בכמה סרטים ומסעדות גורמה סטייל עלק והייתי נורמלי כמו שמראים
בטלוויזיה. חייכתי המון. השיניים שלי נצצו כמו פרסומת לסידן,
פלואור זרם לי בחניכיים כמו דם. היא דיברה המון על עצמה ואני
מדי פעם חייכתי בהבנה, מדי פעם בהזדהות, מדי פעם בסתמיות שניתן
לפרש כעומק נפשי. בין המשפטים שטרחתי לקטוף לאוזן היה אחד
מפחיד שבו היא התאנקה מהדרך בה עלו היחסים ביננו לשלב עמוק
יותר. ביום רביעי שמתי לב שכבר שבועיים ויום אנחנו על בסיס
יומי ומובן מאליו. המשכתי לחייך. גם דיברתי יותר, ומשפטים עפו
לי מהפה כמו בלון משוחרר, הם לא תמיד הסתדרו בהגיון אבל הסחרור
שבו עפו הקנה להם סוג של אותנטיות. הרגשתי אדם.
יום שבת ראשון שני אני עדיין בלון, ופתאום נגמר האויר, נשאבתי.
כל יום האתמול עד לזמן הווה מדבר מנסה לפלוט מילים, והן
קמיקזות מדוכאות שכמותן, מטפסות במגושם על אם השפה וצונחות מטה
כגוש בטון לא מעוצב. לקחתי את עצמי לשיחה אחד על אחד. היה חושך
ומזג אוויר חום בוץ השתולל בי מבפנים. הסתובבתי ברחובות נעוריי
חושב את עצמי למוות. על נדנדה בירוק בהיר ישבו כמה רוסים
קטנים, אחד מהם ביקש ממני סיגריה עם מבטא. אם היתה לו סכין
ויכולת לראות אותי ברנטגן מחשבות הייתי עכשיו מתבוסס. האדיוט
הסתכל על הנובלס שהגשתי כאילו ירקתי לו עכשיו בכבוד של הראות
המפוחמות שלו, לך תזדיין יא מסריח, כל האלימות הזו, יש בי
קלוריות שמשתוללות חופשי ואני מחזיק סגור בתוכי בקושי. אני
מרגיש תסיסה, קולות של מרד בטעם פאנטה אקזוטי, בטרוף שלנו.
כמה רוסים מאוחר יותר נדלק האור אצלי במקרר ושום דבר אכיל בהה
בי. שמתי מים לקפה ושפכתי, פתחתי טלוויזיה ולא מצאתי ארוטיקה
מתנגנת באף ערוץ, זממתי מחשבות נקם כנגד אנשים שבדיתי, אולם גם
בזה קצתי תוך זמן קצר, נכנעתי וערכתי קאמבק מפורר לחדר השינה.
שוכבת מולי על חצי ממיטת ה-וחצי שלי, שלי מהבית, מניחה עיניים
למשמרת וגוף מפוזר.
והיא לא ישנה. אני יודע. שכבתי איתה מעט, נים ולא נים, והדלקת
הזו בתוכי שצורבת מעירה אותי ולא תשקט. ככה כמו שהיא נראית
הייתי מדמיין אותה מתה. מעביר סכין ציפורן על אצבע רגלה
השמאלית, עולה במעלה רגלה, מתווה את דרכי ביחד עם העצם העולה
לכיוון הברך, פעם ידעתי קוראים לה, במעלה הירך, בשסע הרך שבין
רגליה היא נאנקת קלות ואני מדמיין אותו משוסף באבחה זריזה
ומדויקת על לפי הטבור, ממשיך לאורך הגוו ברפרוף, עוצר את עצמי.
גם לדמיון צריך לשים זמם. היא פותחת חצי עפעף ספק מנומנם ספק
מופתע, מחכה. מאיפשהוא בפנים עולה בי בחילה. סלידה. רפיסות
גופה על מיטתי מעלה בי תחושת קבס בלתי נשלטת. הלוואי והיה לי
עכשיו כלב ללטף את ראשו, ספר לקבור בו את ראשי, פסיפלורה נרקבת
לנעוץ בה שן, כל דבר שיכול לספק הסחת דעת. יקירתי מבינה זאת
אחרת, מסתבר, מנקרת נשיקות קטנות בשיפולי בטני, אני אוחז בשערה
והידיים מתהדקות קצת יותר, ראשה כל כך קל, מעניין אם הייתי
מסוגל לשבור לה את המפרקת. הבחילה אינה מרפה ואני מושך קלות
במושכות שערה, כמו לסוס, אני סופר עד שלוש ואם היא עדיין נמשכת
שם למטה הראש מוטח בקיר, נשבע, אחת שת... נפסק.  מה עושים
עכשיו עם המבט הזה שלה. שמים עליו חולצה. עם השתיקה הזאת אי
אפשר להרדם, עדיף כבר שאחד מאיתנו לא יישאר כאן הלילה, עדיף
שזה יהיה זאתי שהבית הזה הוא בכלל לא שלה. אני לא אומר הרבה
אבל כל משפט הוא כמו יחידת קומנדו משוייפת, חודר באלגנטיות
וקטלני בה במידה. כמה שאני אוהב אותי ככה פוגע. היא בוכה אבל
לא הרבה, ואנחנו מתלבשים בשקט מהורהר. חוסר הנכונות שלה לצאת
לי מהחיים מחשיד ממש. באוטו, ליד הבית שלה, בפעם האחרונה
שראיתי אותה ובלי נשיקת פרידה כל המילים שלי יצאו אילמות.
קיוויתי שהיא מבינה לבד.
ותשקט הארץ ותישוך הסערה, וישוב החושך על כנו ופחד על פי תהום.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
המצב הכלכלי לא
סימפטי



אריק שרון
(מבוסס על סיפור
אמיתי)


תרומה לבמה




בבמה מאז 18/4/04 16:27
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
יאן צידרן

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה