היא הולכת. היא לבדה, והיא ממשיכה ללכת. היא לא יודעת לאן, אבל
האמת היא שגם לא אכפת לה, העיקר שהיא לבד, סוף-סוף לבד - ולא
סתם לבד - בתוך תוכה היא לבד, בלי אף אחד, ויש שקט ושלווה
מסויימת בלבד הזה.
השמיים כחולים היום, אין עננים, השמש מלטפת את עורה השזוף
והחלק. כל כך יפה בחוץ ושקט.
השקט הזה, שאף פעם לא היה לה. תמיד היא הייתה אצל חברות או אצל
ידידים שלה, הייתה עושה משהו, או שהיא הייתה אצלו.
היא הכי אהבה להיות אצלו. היא הייתה מרגישה בטוחה, שמחה,
שלווה, אבל לפעמים, לפעמים זה היה כואב - הוא היה פוגע בה,
פוגע בה כמו שאף אחד אחר לא היה יכול. זה היה משהו מבפנים.
כל פעם עוד חלק ממנה נשבר, אבל היא לא הייתה יכולה להפסיק, היא
לא הייתה יכולה להפסיק לאהוב אותו כי הוא כבר היה חלק ממנה,
והדבר שהיא הכי פחדה ממנו היה שגם החלק הזה ישבר...
לאט-לאט היא הבינה, היא קלטה שזה לא יכול להמשך ככה, אבל משהו,
משהו לא נתן לה להפסיק, להפסיק לחשוב עליו, עליהם, על המגע
שלו, על המחשבות שלו, על האהבה שלו.
אבל היא כבר לא הייתה יכולה יותר, נגמר לה הכוח, והפתרון היחיד
להפסיק את הכאב היה לצאת משם, לברוח למקום אחר - אז בלי לחשוב,
היא פשוט קפצה.
ועכשיו, עכשיו יש לה שקט, היא לבד, ממשיכה ללכת למקום אחר,
למקום טוב יותר, בלעדיו.