אני קם בבוקר, מתארגן, עושה את כל מה שצריך לעשות ויוצא למשמרת שלי.
נכנס לזינזאנה, בנתיים היא ריקה, מתיישב ליד תא העצורים ויאללה לדרך, נוסעים
לתחנת המשטרה של בית-שמש, שעה נסיעה במקרה הטוב דרך כביש חוצה ישראל, מגיעים
לתחנה ומחכים ליומנאי שישחרר לנו ת'עצורים השבחי"ם (שוהים בלתי חוקיים).
עוברות בערך 20 דקות ואני ניגש לתא מעצר, בלי נשק כמובן שחס וחלילה לא יעלה
בדעת אפאחד להתנפל עליי, הריח הנוראי שיוצא מהתא פשוט בלתי נסבל, השוטר פותח
ת'תא והעצורים יוצאים אחד אחד אחד וניגשים אליי, אני כובל אותם באזיקים ולוקח
אותם איתי בחזרה לזינזאנה.
בדרך לזינזאנה אני שואל את אחד העצורים כמו שאני תמיד שואל "על מה אתה
עצור?"...הוא עונה לי "וואלה נכנסתי לישראל".."נו, ואתה לא יודע שאסור לך
להיכנס לישראל?"..."מה אני יעשה תגיד לי? אין אוכל אין עבודה, אין כסף".."אבל
מה, פלאפון יש'ך,אה?.."כן, חייב בלאפון,לא?"
אני לוקח להם ת'בלאפונים ונותן אותם למפקד המשמרת.
הם ניכנסים אחד אחד לזינזאנה, מתיישבים על כסאות הפלדה המרושתים, וישר מסתכלים
דרך החלון, מרגע זה הם מאחורי סורג ובריח, אחד העצורים מדליק סיגריה, ופתאום
חבר שלי למשמרת קולט אותו עושה חטא זה.
"כבה ת'סיגריה".."אבל אני רוצה לעשן, סיגריה אחת"..."כבה ת'סיגריה
אמרתי"..."בכיית תן לי סיגריה אחת"...וכל ייתר העצורים בנתיים מסתכלים על
המתרחש ופתאום כפה מצלצלת לפנים..."כבה ת'סיגריה יא בן שרמוטה, ערבי מסריח למה
אתה לא עושה מה שאומרים'ך יא מזדיין".

שקט

עכשיו נוסעים לבית המשפט הצבאי בסאלם ליד ג'נין, לפחות שעתיים נסיעה דרך חוצה
ישראל, בדרך...אנחנו עוברים בבסיס שלי כדי לעשות תחלופה, ברגע התחלופה העצורים
נשארים בזינזאנה ואנחנו מתחלפים.
"מה, יש הרבה עצורים היום?"..."יש ארבעה, לא רציני, תחזרו מוקדם".
אני יורד מהזינזאנה נכנס לבסיס והולך לחדר שלי ועושה מה שיש לי לעשות, ישן,
אוכל, רואה טלוזיה, מצייר, או שסתם מחכה לעוד יום שיעבור.
בזמן הזה העצורים כבר בסאלם אחרי משפט, רובם לפחות, אם מישהו נתפס פעם ראשונה
הוא מקבל רק אזהרה ומאסר על תנאי, אם מישהו נתפס פעם שניה או שלישית וכן הלאה
ננקטים נגדו צעדיים של שליחה למאסר בבית סוהר דמון ליד דלית אל כרמל, יש עוד
בתי סוהר אבל זה העיקרי שקולט אותם, המינימום הוא חודשיים בכלא ומאסר חוזר על
תנאי לעוד כמה חודשים טובים.

מה לעשות, אין כסף, אין עבודה, קשה....קשה...
מסתכלים דרך הסורגים במן מבט של ייאוש, נקודת אור משתקפת עליהם מהחלון, נותנת
להם בסיס של תקווה בין כל הריחות המסריחים, ובתקווה שבפעם הבאה הם לא ייתפסו
כשהם חוצים ת'גדר כדי להרוויח עוד איזה כמה גרושים בשביל פת לחם.

אבל יש להם מנהיג, שדוגל בטרור, עושה רע לעמו, רק מעט מאלו שחוצים ת'גדר
מחבלים, הרוב רוצה לעבוד, רוצה אבל לא יכול, יש חוק במדינה ואסור להשיג
גבולות.

עד מתי?..עד מתי?...
אני עוד 4 חודש יוצא לחופשי, לחיים האזרחיים, הם...לא,הם ממשיכים בשיגרת
היומיום, בתקווה...בתקווה.
אני בטוח שאני כבר יפסיק לחשוב עליהם כי אני אהיה עסוק בשאיפות של עצמי.
להם אין שאיפות, רק 72 בתולות בגן עדן.

"תבלו..."