בלילה שהיא לבד היא מרשה לעצמה לבכות,
ורק אז, לנגב את הדמעות.
כי רק אז היא יודעת שאף אחד לא רואה,
כי רק אז היא שומעת את מה שקורה.

היא רצתה לברוח, ניסתה לצרוח
אבל הפחד עצר בעדה,
היא ניסתה לפרוח, ניסתה לשכוח
אבל הכאב חזר ובא.

אז הילדה הקטנה שלא ראתה אהבה,
ניסתה דברים שונים.
חילקה את עצמה בין אנשים רבים,
ולא חשבה שתישבר לרסיסים.

ורק אז חזרה למיטה,
וחשבה וידעה,
שהילדה הקטנה, לא תשוב ותמשיך בחיים.
היא תצטרך למצוא לה את מקומה.
למעלה, בין המתים.