אז ביקשתי מאמא שלי להיות יותר אמא. ביג דיל ממש. עיצבן אותי
שהם כולם מגנים עליה.
אני יודעת שהיא גדלה בלי אמא, ואבא שלה נטש אותה. זה לא עושה
לי טוב לדעת את זה, וזה גם לא אומר שאם זה ככה אז פתאום אני לא
צריכה אמא.
אני יודעת שהיא מנסה וזה לא אשמתה.
אז אשמת מי זה? אשמתי? כולכם מקבלים אותה ואני לא? שוב אני
יוצאת זאת שפגומה.
אמא שלי לא מתנהגת כמו אמא ואחותי לוקחת את זה בתור שהיא
מגניבה, אבל אני הלכתי להשתמש בסמים בגלל זה.
אז אני זאת שפגומה. אוקיי, אני אזכור את זה לפעם הבאה שמשהו
ישתבש.
אל תשכחו את זה שזה גם אשמתי שיש לי אחות במצוקה. ואח במצוקה.
אז הם לא השתמשו בסמים ואני כן, אז הכל אשמתי? אשמתי שהמשפחה
המזדיינת הזאת מתפרקת לכם מול העיניים? אשמתי שאמא בהכחשה?
זה עצבן אותי שהם כולם מגנים עליה. אומרים שבנאדם לא יכול
להשתנות. אז צעקתי עליהם. צעקתי כמו שאני לא צריכה אף פעם
לצעוק במוסד, כי שמה מבינים אותי.
צעקתי שאני כבר אחד עשר חודשים משנה את עצמי. מתאימה את עצמי
לחברה המזדיינת הזאת, ולמשפחה המפורקת שלי, ולחוקים החונקים של
המוסד. שיניתי את הדעות שלי, את הצורת מחשבה שלי, את הדרך
פעולה, הפסקתי להשתמש בסמים לעזאזל.
הצלחתי לשבת ולהסתכל עליכם. ואחר כך גם להקשיב לכם. ומתישהו גם
התחלתי לענות לכם. וזה היה פאקינג קשה!
חזרתי להיות המלאכית שלכם, שאתם חושבים נהפכה לשטן סתם, ככה
פתאום. סליחה, שכחתי, אתם חושבים שזה אשמתי שהפכתי לשטן.
אז ביקשתי ממנה להשתנות קצת, ואתם טוענים שבנאדם לא יכול
להשתנות, אז מה אני עושה כבר כמעט שנה?
עוד אין לי את האומץ להגיד לכם שלפעמים, שהייתי מיואשת לגמרי,
וכבר העדפתי לחזור למעצר ורק לא להיות במוסד הזה, אמרתי שאני
אשאר בשבילכם.
27.3.2004 |