הדמיון הוא הנשק היחידי במלחמה נגד המציאות.
החיים שלי יפים, יש לי הכל... אחלה משפחה, אחלה הורים, חברים
והכל.
אבל לפעמים אני חושב שזה לא מספיק. אני מכיר המון אנשים שהיו
רוצים חיים כמו שלי, אבל אולי אנחנו לא מסתפקים במה שיש לנו,
אולי גם לא מעריכים.
בא לי להיות הכל בעולם! כן, תצחקו אבל זוהי השאיפה שלי.
אני אוהב את הבית. אני מעדיף להישאר בחוסר מעשה, לשבת על המיטה
ולחשוב מאשר לשמוע הרבה המולה ורעש סביבי. אני מעדיף שקט, גם
כשאני עם אנשים אני מרגיש בודד.
תמיד חשבתי שאם אני אתחיל לדבר על הרגשות שלי אני אבכה, אני לא
בן אדם שנפתח ואני לא יודע כיצד לעשות זאת.
אני לא יודע למה אני נפתח למישהי שאני לא מכיר אך מצד שני היא
נותנת לי תחושת בטיחון - הרגשה טובה.
אני בדילמה, האם להראות לה את החסרונות שלי או להשאיר אותם
במסווה? אולי החסרונות האלה הם היתרונות שלי, הייחוד שלי, אך
מצד שני מי ירצה מישהו שהוא דפוק ומדבר על דברים כאלו?
יש המון שאלות שלעולם לא אצליח לענות לעצמי.
אני לא פוחד מהעתיד, אני פוחד מעצמי, הבן אדם היחיד שיכול
להרוס אותי הוא אני.
אולי אני סתם קוטר - הרי טוב לי בחיים.
אז למה אני חייב להוציא את כל מה שאני מרגיש?
אולי יש איזה מחסום שנקרא החיים הוא חלק נפרד מהחיים האישיים
של כל אדם?
מדוע אני מחפש דרכים להראות לעצמי למה החיים לא נהדרים?
כיצד מתנהלים דברים? לפי רצון שלי? לפי רצון אנשים? לפי רצון
אלוהים?
כיצד אני יודע האם הדרך שבחרתי לחיות את חיי נכונה?
ואם היא כן אז שלי לא נכונה?
מדוע נוצר האדם?
האם הוא סתם ישות שיצרו אנשים כדי להוריד מהם את העוול הכבד של
יצירת העולם?
תמיד אפשר לברוח לדמיון.
"הדמיון הוא הנשק היחידי במלחמה נגד המציאות." |