"אתה חי בתוך קופסת סוכריות," צועקת אמי, לא בפעם הראשונה. אבל
מה לעשות? זוורס. אין על זוורס. פעמיים בשבוע, אם לא יותר, אני
הולך למכולת וקונה את הממתק האהוב עליי - זוורס. אין, פשוט אין
על הסוכריות האלה. ארבעה טעמים בכל חבילה, כל אחד יותר חמוץ
מחברו. בתמורה לשש תשעים (בלבד!), אני מקבל חבילה שמכילה מאה
אחוז אושר.

שלא תחשבו שכל כך קל להשיג את הזוורס. המכולת מאוד רחוקה,
לפחות עשרים דקות, הליכה. אך ברגע שהזוורס בידך, מתחיל אותו
טקס נפלא אותו עשית כבר כל כך הרבה פעמים. תחילה, ההתבוננות
בעטיפה. למרות כיעורה אני מחייך, כמו תמיד, כי אני יודע מה יש
בפנים. ואז, אני קורא את מקרא הטעמים. מהם צבעי הסוכריות, ומהו
הטעם של כל אחת ואחת מהם..

אני יודע כבר בעל פה מהו טעמה של כל סוכריה, אך אני קורא זאת
בכל מקרה. כתיבת המקרא, חשבתי לא פעם, היא מעשה טפשי כשלעצמו.
הרי, את הצבעים ניתן לראות בעצמנו. והטעם - מדוע להרוס לבן אדם
את ההפתעה? ואם אני פתחתי את העטיפה, טעמתי סוכריה אדומה, שלפי
המקרא היא "תות שדה חמוץ", ואני חשבתי שהיא טעימה מאוד, אך מה
לעשות, לדעתי טעמה הוא דוקא כטעם דובדבן חמוץ. מדוע לקחת ממני
את התענוג להחליט בעצמי מהו הטעם? למה בן אדם לא יכול להחליט
בעצמו איזה טעם הסוכריה??? ולמה להכליל??? אם סוכריה אדומה
אחת, לגמרי במקרה, היא דווקא "דובדבן חמוץ". ככה סתם.

בכל מקרה, אני פותח את החבילה באיטיות. מציץ פנימה, תוחב את
אפי פנימה ושואף את האויר החמוץ עמוק עמוק לקרבי. באותו רגע
אני מרגיש כאילו אנו אחד. ואז - הרגע הגורלי. אני בוחר באופן
רנדומלי סוכריה, ואוכל אותה לאט לאט, ביס אחר ביס. לאחר שנים
של ניסוי וטעיה, גיליתי כי זו הדרך היעילה ביותר לאכול זוורס.
ככל שאני אוכל יותר זוורס, אני מתחיל לאכול יותר ויותר מהר -
כדי שלא ייגמר. בקשר לטעמים - אני אישית שונא את הסוכריה
הירוקה, "מנדרינה חמוצה". איכס. אבל מה לעשות, חייבים לאכול את
הירוק, על מנת שתוכל להעריך את הסוכריות הטעימות באמת. ככה זה
בחיים.

"אתה חי בתוך קופסת סוכריות," אימי צועקת שוב. אוי, מה היא
מבינה, מנדרינה חמוצה שכמוה.