בליל שישי האחרון יצאנו אני וגיא לטיול הרגיל שלנו בבית
הקברות, שלא תבינו אותי לא נכון, זה לא שאני מאלה שסוגדים לשטן
ומשחיטים קברים, אני פשוט אוהבת את הרוגע ואת השקט של בית
הקברות, כמובן שכולם מתים שם ולכן שקט אבל בבית הקברות אדם
יכול לשמוע את קולות הלילה האמיתיים, קולות של ינשופים, שועלים
ושאר יצורי הלילה המוכרים לנו רק מהספרים, בכל אופן, יצאנו לשם
לטיול הרגיל שלנו, כשהגענו, כמו תמיד, המקום היה נטוש, אם לא
היו הקברים הרבים יכלת לחשוב שלא היה פה איש מעולם. הקברים,
כולם דומים אך לכל אחד יש את התוספות המיוחדות שבני משפחתו
בחרו להוסיף, קברים גדולים משיש לבן, קברים קטנים משיש שחור,
כל מיני סוגים, אחרי הסיור הרגיל הרחנו עשן, חיפשנו את מקור
העשן וראינו מדורה קטנה, אור היה דלוק בבניין שליד בית הקברות
ולכן החלטנו לצאת, כשהגענו לשער, שמענו קולות, הצצה חטופה
גילתה לנו שהיו שם 3 נערות ונער אחד, "קורבנות טריים" לחש לי
גיא וחייך, חייכתי חזרה, לשנינו מאז ומתמיד הייתה אהבה
לקורבנות שקל להפחידם, ואנו חשבו שזו תהיה הזדמנות, כששמענו את
הבנות מנסות לשכנע את אותו נער לבוא, היינו בטוחים שהם רוצים
להיכנס לבית הקברות ושמחתנו גדלה, רצנו למקום שנראה לגיא כמקום
מושלם למארב וחיכינו, אך ההמתנה הייתה לשווא, הם לא נכנסו,
מאוכזבים מעט יצאנו שנינו מבית הקברות והתחלנו ללכת חזרה
לכיוון העיר, אדם דתי על אופניים עבר על פנינו במהירות עצומה,
ומיד אחריו נסע גם אוטו גדול ממדים שהכיל לפחות 7 אנשים, גם הם
דתיים, הם נסעו אולי במהירות של 80 קמ"ש, הם מיהרו מאוד, לא
עברו שתי דקות ועוד מכונית, ואחריה עוד 3 מכוניות, ואחריהם,
עוד רוכב אופניים, שאלנו את אותו רוכב אופניים מה פשר כל
המהומה, והוא ענה לנו, בחיוך די חשוד, שהרב הגדול בא לבית
הקברות להתאבל על אביו שנפטר שנה קודם לכן, שאלנו אותו למה
דווקא באחת בלילה, ועוד בליל ירח מלא, כשמאדים נמצא כה קרוב
לכדור הארץ, אך הוא לא ענה ורק אמר שאם אנו רוצים לראות משהו
מיוחד כדאי גם לנו להצטרף ונסע לדרכו, הסתכלתי על גיא, הוא אמר
שלא איכפת לו ולבסוף החלטנו ללכת לראות במה מדובר, הגענו אך לא
רציו להיכנס אז במקום זאת טיפסנו על הגדר וישבנו בצללים מחכים
לאותו מעשה פלא שעליו דיבר אותו רוכב אופניים, לאחר בערך חצי
שעה של ציפייה שבמהלכה הגיעו אולי 20 מכוניות נוספות וכמה
עשרות רוכבי אופניים, הרב הגדול הופיע, הוא לבש גלימה רחבה
ושחורה, שונה מכל לבוש מסורתי שראיתי אי פעם, הוא עלה לבמה
המוגבהת ואמר בקול חזק למען כולם ישמעו, "הסירו את המסכות"
ומיד כל הנוכחים הסירו את מסכות בני האדם שלהם, מתחתם נגלו
לעניינו ראשים ירוקים עם עיניים גדולות ושחורות, וחיוך, חיוך
זדוני מאין כמוהו, "התכנסנו כאן הלילה" אמר הרבי שהתגלה כדבר
ירוק ומכוער, "כדי לחגוג את התקרבותו של ביתנו, הלא הוא מאדים
היקר, לכוכב העלוב הזה, בקרוב, יגיעו עוד מחברינו היקרים, אבל
עתה, לסעודה" הוא ירד מן הבמה, הלך לכיוון אחד הקברים ופתח
אותו, העל גופה נרקבת ונתן בה ביס, וכך עשו גם כל השאר, עיניו
של גיא נצצו, מעולם לא ראינו מחזה שהיה מבעית ומרתק כל כך, הוא
לא יכל לשלוט בעצמו ומרוב התרגשות נפל מן החומה שעליה ישבנו,
מיד אלפי הראשי הירוקים פנו לכיוונו, המנהיג חייך ונתן הוראה
לתקוף, אני נבהלתי וקפצתי למטה ליד גיא, הסכין שאני סוחבת איתי
לכל מקום שלופה בידי, מוכנה להרוג, גיא נעמד על רגליו והוציא
את הסכין שלו, כך עמדנו שנינו, גב אל גב, כל אחד והסכין שלו,
מתוחים, מחכים לראשון שיתקוף, הראשים פנו אל המנהיג בשאלה והוא
שלף מבין גלימותיו מכשיר קטן, הוא כיוון את הקנה אלינו וירה,
כדור אש ענק נורה ופגע בנו מלוא עצמתו, האש חרכה אותנו כהוגן
והתעלפנו מן הכאב, התעוררתי זמן מה אחר כך וגלות שידי קשורות
מאחורי גבי ואני קשורה למה שנראה לי כמזבח עשוי עץ וספוג
בבנזין, "הם מתכוונים להקריב אותנו" שמעתי את גיא אומר למראה
פרצופי הנדהם, "בוקר טוב גם לך" עניתי לו בסרקסטיות, הוא חייך,
לא היה דבר שיכלנו לעשות, חכינו לגורלנו המר, לפתע שמענו
קולות, הסתכלתי וראיתי את הקהל מצביע אל הרקיע בהתרגשות,
הסתכלתי אני וראיתי שמן השים נוחתת לה לאיטה חללית ענקית, ממש
כמו בסיפורים, כסופה ומלאה אורות צבעוניים מהבהבים, זה היה
מדהים, החללית התקרבה עד שנחתה, ומתוכה יצאו שלושה חייזרים
ירוקים קטנים ודידו אל עבר המנהיג, ברכות בשפה לא מוכרת הוחלפו
ואז המנהיג הצביע לכיווננו, החרדה שתפה אותי, אני הולכת למות
הבנתי זאת מהחיוך שנמרח על פניהם של הירוקים, קיללתי, גיא צחק,
"את?" הוא שאל "את מפחדת מהמוות? מה קרה לכל התאוריה שמוות זה
הדבר הכי וודאי בחיינו ולכן צריך לקבל אותו ולא לפחוד ממנו?"
"שתקולל התאוריה" עניתי, לא באמת רציתי למות, היה לי טוב,
בדיוק יש לי חבר, אני נוסעת לארה"ב יש לי חברים, הכל מסתדר סוף
סוף ואני הולכת למות? זה לא היתה האופציה המועדפת עלי באותו
הרגע, ובדיוק חשבתי על החבר שלי, כמה שאני אתגעגע, וכמו קסם,
הרגשתי את הפלאפון שלי בכיס רועד, זה אומר שמישהו מנסה להתקשר
אלי, שמתי את הסוללה על רעד כדי שהפלאפון לא יצלצל בזמן לא
נכון, שמחתי, אך שמחתי היתה רגעית, הפלאפון בכיס וידי קשורות
מאחורי הגב, קיללתי שוב, ונסיתי לשחרר את ידי, הקשר היה רופף,
הודתי לאלים ושחררתי את ידי, תפסתי את הפלאפון וראיתי על הצג
את המספר של החבר שלי, הוא מנסה להשיג אותי, חייכתי, עניתי מהר
ואמרתי לו שאני בצרות ושאני בבית הקברות, לא הספקתי לומר יותר
מזה שכן השומרים תפסו את הפלאפון וניתקו אותו, מכה חזקה בעורף
עילפה אותי שוב. התעוררתי למגע כאב צורב וחם, אש! קיללתי שוב,
הם הדליקו את המזבח כשאני עליו! נשרפתי למוות. זה היה מוות
ארוך וכואב, מוות שאני לא מאחלת לאיש, נשמתי נשארה תקועה כאן
בבית הקברות של רחובות במשך שנים, מחכה לנקמה שתגיע רק בעוד
כמה עשרות שנים כשמאדים יהיה שוב ליד כדור הארץ, השהם יתאספו
שוב, אני וגיא משוטטים כאן כל לילה, הפעם כרוחות ולא כאנשים
בשר ודם, מפחידים את אלו שבאים בעקבותינו לשוטט בבית הקברות,
בועז החבר שלי, אגב, מבקר אותי כמעט כל יום, הוא הגיע בדיוק 5
דקות אחרי שהלהבות עיכלו את גופי והירוקים התפזרו, מצא אותי
ואת גיא כערמת אפר חרוך ותו לא, הוא התאבל די הרבה זמן, אבל
לבסוף הוא השתקם, אני רואה אותו מידי פעם, מקווה שלא הייתי
נשרפת חייה, מקווה שהייתי איתו שוב, אבל מה לעשות, המוות מגיע
לכולנו, אין בכוחנו לשנות אותו בדיוק כמו שאין בכוחנו לשנות את
העבר. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.