"בוקר טוב...!"
קולה הערב של המורה אילנה רביד, מחנכת ומורה לחשבון בסיסי כבר
20 שנה, צלצל באוזניי.
הייתי בת 6 וחצי באותו הרגע. עוד כמה חודשים יהיה לי 7 ואני
מתכננת לקנות אופניים. קודם צריך ללמוד לפני שנוסעים, ככה אבא
אומר. אני עושה מה שאבא אומר. אני עושה גם מה שאילנה אומרת.
לפעמים גם מה שאימא אבל אימא לא מדברת יותר מדי.
הייתי בת 7 ושבועיים כשאבחנו אצל אימא שלי סרטן השד. לא ממש
הבנתי את זה אבל הנהנתי כדי לא להרגיש טיפשה. אבא היה לוקח
אותי לבקר אותה בבית חולים אחה"צ. אבל בבוקר אילנה הייתה נותנת
לנו משימות בהבנת הנקרא.
לא הייתי טובה בלקרוא. הכל היה מתבלבל לי וזה כאילו הייתי
שוכחת להתרכז. אלי, הילד שישב לידי היה תמיד אומר לי "קודם
תזכרי להתרכז, ואחר כך תתרכזי" ניסיתי חזק אבל אף פעם לא
הצלחתי. בהכתבה שאילנה עשתה לנו העתקתי הכל מאלי. בהפסקה הוא
בא אלי ואמר: "אני אגיד אותך לאילנה. אסור להעתיק!"
אני בכיתי והבטחתי שאני אזכור להתרכז, והוא הבטיח שהפעם הוא לא
יגיד.
באותו יום הלכנו לאימא לבית חולים. התיישבתי לידה על הכיסא
הגבוה הלבן, וחיכיתי שהיא תפסיק לבכות.
כשראיתי את הדמעות שלה נזכרתי בהכתבה שלי, ורציתי לספר אבל לא
יצא לי. הסיפור נשאר בפנים, לא רצה לצאת, הוא התבייש.
"איך היה בבצפר?" אימא שאלה, הידיים שלה רעדו והעיניים שלה היו
רטובות.
"בסדר." אמרתי. השפלתי את הראש כי פחדתי שהסיפור במקום דרך
הפה, ייצא דרך העיניים.
"הייתה לי הכתבה בעברית."
באותו רגע אבא נכנס ואמר שאימא צריכה ללכת לבדיקות. אימא אמרה
לאבא משהו ברומנית, שפה שרק אימא, אבא סבא וסבתא יודעים לדבר,
ואני לא. אבא מלמל משהו בשקט ואמר לי "קודם אימא תלך לרופא,
אחר כך אנחנו נדבר איתה."
"למה?" שאלתי.
"כדי שהיא תרגיש טוב כשהיא תדבר איתנו..." אבא שם את  היד שלו
על הגב שלי. "בואי קטנה, נצא החוצה."
כשחזרנו הבייתה סידרנו לאימא בגדים במזוודה. אבא טוב בלעשות
סדר. הוא יודע לסדר הכל, אפילו את הספרים בספרייה שלנו בסלון,
עם כל הספרים הכבדים שלו ושל אימא. לקחתי חולצה של אימא והנחתי
אותה מעל ערמת הבגדים
"לא!" אבא קרא אליי, אני נבהלתי וקפצתי אחורה. "קודם נשים את
כל המכנסיים, אחר כך את החולצות."
אבא היה מתעצבן מהר כשלא הייתי שמה דברים במקום. אף פעם לא היה
לו איכפת שהייתי קמה בבוקר יותר מאוחר לבצפר, אבל אם הייתי
שוכחת לשים את הכוס של השוקו במדיח, הוא היה כועס.
"בסדר." אמרתי, הנהנתי עם הראש ועשיתי פרצוף מבין. הפרצופים
שלי מרגיעים את אבא.
"אבא?" שאלתי.
"כן." הוא שם את כל המכנסיים אחד על גבי השני.
"למה שמים את המכנסיים קודם ואחר כך את החולצות?"
"כי צריך שיהיה סדר."
"למה צריך אותו?" שאלתי.
" אנשים מסודרים מסתדרים יותר בחיים." הוא ענה ביובש, וחייך
אליי, כאילו אני אמורה להבין.
הנהנתי וירדתי למטה. בבניין שלנו האופניים שלי חנו למטה, ליד
הדלת של האינטרקום.
היה להן צבע ורוד בוהק, וסלסלה מקדימה. אבא כתב עליה את השם
שלי. הייתי מאוד גאה באופניים האלה. קיבלתי אותן ליומולדת.
שמתי את רגל ימין על הפדל, ואז את רגל שמאל. ניסיתי לדווש, ואז
איבדתי את שיווי המשקל ונפלתי על הצד.
פלטתי יבבת כאב.
"לילי!" שמעתי את אבא קורא לי מהמדרגות. לילי היה השם חיבה
שלי, אבא היה קורא לי ככה כל הזמן.
"אבא, נפלתי מהאופניים!" עמדתי מתחת למדרגות וצעקתי כלפי
מעלה.
"בואי תעלי, צריך לאכול ארוחת ערב!"  
"אבל אבא אני נפלתי..." והמשפט שלי נקטע בגלל ההד של הקול של
אבא,
"תעלי למעלה! על אופניים קודם לומדים, אחר כך נוסעים!"
אבא לא השאיר מקום לשאלות, החזרתי אותן למקום, ליטפתי אותן
והתחלתי לעלות במדרגות. "לילה טוב!" אמרתי לאופניים ורצתי
למעלה.

שבוע אחר כך הייתה לי עוד הכתבה בבצפר. זכרתי שהבטחתי לאלי
שאני לא אעתיק ממנו בהכתבה הזו.
כשהגיעה ההכתבה עדיין לא למדתי ממש לרכב על אופניים, והרגשתי
קצת קטנה ומאוד לא בסדר. כולם כבר יודעים לנסוע לאופניים לבצפר
ורק אני באה ברגל. אלי כבר יודע לנסוע ממש מהר. ראיתי אותו
היום בבוקר כשהוא הגיע לבצפר. כשהוא הגיע לשער אימא שלו עשתה
לו שלום מהמכונית. היא הייתה כבר בדרך לעבודה, ואימא שלי בבית
חולים. עד להכתבה אבא כבר הספיק לסדר את כל הספרים בספריה, את
כל הבגדים של אימא, את כל המשחקים שיש לי על המדפים. כול יום
שחזרנו הבייתה מהבית חולים הייתי עוזרת לו לסדר, ומנסה לנסוע
באופניים. לאבא אין כל כך הרבה זמן ללמד אותי לנסוע באופניים,
הזמן של אבא מאוד מסודר ולא כדי להפריע לו לסדר.
התחלתי להזיע בכפות ידיים והרגליים שלי רעדו. מה אני אעשה? מה
אני אעשה? אני לא יודעת את התשובות.
איך כותבים את המילים האלה שהיא אומרת? הנה כולם כותבים. רק
אני לא יודעת, רק אני לא! אולי אני אעתיק מאלי בכל זאת, אולי
הוא ייתן לי להעתיק רק עוד פעם וזהו?! אולי?
"אלי..." לחשתי בשקט.
"מה?" הוא ענה חזרה.
"אולי תיתן לי להעתיק רק הפעם וזהו...?" התחננתי בשקט, בודקת
שאילנה לא שמה לב אלינו.
"לא! אמרתי לך, תזכרי להתרכז!" אלי כעס.
"אבל אני שוכחת!"  אמרתי, הרגשתי את הדמעות מבצבצות...
"מה קורה פה?" אילנה התערבה בינינו. היא שמעה אותנו מדברים.
זהו. זה הסוף, חשבתי.
"ענבל שוכחת להתרכז!" אלי פנה לאילנה, והמשיך לכתוב במחברת
שלו.
"בואי איתי." אילנה לקחה אותי לשולחן הקטן שליד השולחן שלה
ונתנה לי ספר קטן. היא התיישבה לידי ופתחה בעמוד הראשון.
"תקראי את המשפט הראשון." אילנה אמרה וחייכה אליי.
הסתכלתי במשפט וכל מה שראיתי היה ערימה של אותיות ונקודות.
מזה, חשבתי. איך קוראים כזה דבר. כפות הידיים שלי התחילו להזיע
עוד פעם.
"על מה את חושבת עכשיו כשאת קוראת?" אילנה שאלה, ולא ידעתי מה
לענות אז פשוט אמרתי,
"האותיות..." התחלתי להגיד. "האותיות מתבלבלות לי... זה לא
טוב, נכון?! זה לא טוב שיש בלאגן כי אז מי שלא מסודר אז הוא לא
מסתדר טוב בחיים, נכון? ככה אבא אמר לי... ואם יתבלבלו לי כל
הזמן האותיות...?!"
דמעות נפלו מתוך העיניים שלי וטפטפו על הספרון. הדמויות
המצוירות שבתוכו התחילו להתעוות. אילנה אמרה שזה בסדר. שהיא
תעזור לי לעשות סדר באותיות, ולפעמים כשהאותיות מתבלגנות זה
בסדר. עוזרים להן להיות בסדר. ניגבתי את הדמעות בגב היד.
וחשבתי על אימא והעיניים הרטובות שלה.
אילנה נתנה לי דף מאוד חשוב, לתת לאבא. כל הדרך הביתה החזקתי
אותו חזק- חזק בתוך היד ולא עזבתי את שהגעתי הביתה. בבית היו
סבא וסבתא, ואבא... והמון אנשים. המון אנשים שדיברו רומנית,
והעיניים של אבא היו רטובות. כולם היו שם אבל רק אימא שלי
הייתה בבית חולים. איזה בלאגן.

אילנה כתבה לאבא שלי שיש לי דיסלקציה. אני חושבת שאז הוא כבר
ידע שיש לי אחת כזאת. אצלנו בבית אי-סדר תמיד נחשב למחלה קשה.
וסרטן, תמיד היה בעדיפות שנייה.