מנסה להירדם,
לא מצליחה,
חושבת מה יקרה,
עם תינוק בבטן,
בלי אף אחד שידאג לי,
באמצע הרחוב,
על ספסל קשה מעץ,
חצי שבור.
מנסה להירדם,
אבל כול כך קר,
שמכה אחת מעליי וכמה עיתונים,
השעה 2 בלילה,
מאוחר, כמעט ואין אנשים ברחוב,
חוץ מכמה כנופיות,
ואז אני רואה אותו,
סטיבן...
הוא לא יודע מה קורה לי,
הוא לא שם עליי,
הוא חושב שהוא סתם נער,
אבל הוא אב ילדי.
מתמתחת על הספסל,
מרגישה עיקצוצים בגב..
זה בטח כמה אבנים קטנות ...
כבר התרגלתי,
לחיות ככה,
בלי הורים שלא רוצים בי,
בלי מישהו שיתמוך,
בלי אף אחד...
אבל אני לא דואגת.
יש לי מישהו...
מישהו אחד ויחיד...
ילדי!.