זה פשוט מי שאני.
ואי אפשר להתווכח על כך.

לפעמים אתם מסכימים ולפעמים אתם מררים לי את החיים עד שאני כמו
קש נשבר לשניים ושוב נכנע.
אבל בלילות אתם לא פה.
בלילות אני שוב עצמי.
מוריד חולצה, מוריד מכנסיים ופעם אחת בכל עשרים וארבע שעות, רק
פעם אחת, אני מרגיש טוב עם עצמי.

לפעמים אתם משתיקים אותי.
אתם אומרים שהספיק לכם ושאני סיימתי.
כמו סוג של בחינה, ככה אתם.

וחוץ מזה, אני דווקא די בסדר.
כשאני לבד אני באמת מצחיק, ואני לא מגזים או דוחף חזק או מרגיש
מטומטם.

הכנסתם לי לראש שאני לבד
ואני כמו טיפש מאמין לכם.

עוד כמה חודשים הכל הולך להיגמר ביננו, ולמרות הכל אני עדיין
אוהב ונהנה אתכם
אני רק מקווה שפעם הבאה שניפגש
דברים יהיו יותר טובים. אצל כולנו.
וביחד כולנו נוכל לשבת ולצחוק וכולנו נרגיש שווים בין שווים
ולא נצטרך לטפס גבוה כדי להרגיש טוב. נהיה שלמים עם עצמו ועם
כל השאר.

ואז יהיה באמת
אבל באמת בסדר