"מפתח המרחק פתח לי שער" אביב שר לי ברקע כאילו במיוחד
בשבילי ובהקדשה אישית ואני שוקעת לי בהרהורים נצחיים...

כבר התחלתי לראות ניצוץ של אושר, אושר שכה חשקתי בו.
ואז הגיע הכאב, כאב נפשי וכאב פיזי, כאב לב.
אני מנסה להבין מה קורה לי מה קרה לי ולמה.
מנסה להגיע לפתרון ולחזור להיות נורמלית שוב, הייתי פעם בכלל
נורמלית? יש דבר כזה לחזור לשם?
הוא עוזר לי המון בקטע הזה.
"אני לא יכול לגלות לך את צריכה לגלות לבד" הוא אומר, והוא
צודק ועוזר במה שהוא יכול.
התחלתי לבדוק ככה ברפרוף קל לבנתיים מה יש לי ומה אין לי, מה
זקוק לשינוי וממה אני לא מרוצה בחיי.
לאט לאט אני מגלה עוד ועוד שכאלה, ושלרובם אין פתרון הנראה
באופק.
הייתה בעיה אחת מסוימת שהכאיבה לי במיוחד, היא קשורה אליו אל
המלאך שלי.
דיברתי איתו עליה ורבנו, לא רבנו כבר המון זמן, בכלל אנחנו לא
רבים אנחנו סתם מתכסחים כזה בקטנה, זו בעיה שיש לה 3 פתרונות.
נכון, 3 פתרונות זה המון אבל לא הפתרונות הללו, אלו פתרונות
שלא מקלים על שום צד, פתרונות חדות לכאן או לכאן שכל אחת מהן
תפגע באחד הצדדים ולפעמים בשתיהם.
הפתרון האחד הוא להגיע לפשרה השני הוא להמשיך ככה ולא לשנות את
המצב ואת שהפריע מלכתחילה והשלישי הוא להיפרד.
להגיע לפשרה הוא לא יכול, ולהמשיך ככה אני לא מסוגלת.
אני בחיים לא אפרד ממנו, הוא החיים שלי, אז מה עוד נשאר מה עוד
יש לעשות?
האם להתאבד נקרא להיפרד ממנו?

לאט לאט הן מתחילות להציף אותי ומגבירות את הקצב כל פעם
מכפילות את המהירות ומביאות אותי למצב של עומס יתר רגע לפני
התמוטטות אך עוד לא, יש עוד זמן גם לזה, הן אומרות לי.
גלים של כאב נשלחים אל תוך לבי לא בכדי לשבור אלא בכדי להזכיר
את הכאב מהו ושהוא לא נגמר ובכדי שאבין שהוא לא ייגמר לעולם.

לפעמים עוברים עליו, על המלאך שלי דברים שהוא לא יודע מהם.
אף פעם לא הבנתי הכיצד עובר על בנאדם משהו והוא אינו יודע מה
ומדוע, כעת אני מבינה כעת הכל ברור.

אני מרגישה שאני בהמתנה ולא אני לא מתכוונת להמתנה של הזמן עד
הצבא, זה לא קשור וקרוב בכלל.
שמשהו גדול עומד להגיע, התמוטטות או דיכאון לא בטוחה עדיין רק
שזה משהו גדול ורע שאני עומדת לעבור.
ושבנתיים אני במצב קפוא עם הרגשה אמביוולנטית מסריחה ומדכאת.

אני רוצה לצוף.
כמו שכשצפים בבריכה ריקה מאדם הכל נעלם והשקט חוזר,
המחשבות אומנם מנסות להשתלט ולתפוס פיקוד "תטבעי, תסיימי עם
זה" אבל אני לא נותנת להם, עוד לא לפחות.
לצוף ולשמוע את המים ולהירגע, להגיע לשלווה.
לצוף בשמיים בין העננים.
לרחף בלי כאבים וייסורים.

אבל אני לא יכולה.
לצוף אומר שלא אהיה איתו, עם המלאך שלי.
לצוף אומר שאני צריכה לבחור ושאין באפשרותי להיות ולעשות את
שתי האפשרויות יחדיו.
לצוף אומר להיפרד.

אני רוצה לצוף ואני רוצה להיות איתו, לצוף איתו.
רק אני והוא על ענן מרשמלו ענקי.
פשוט אהבה בעננים.

אני רוצה ואני רוצה ואני רוצה, אין לי מושג כבר מה אני עושה מה
אני אעשה או מה לעזאזל הולך איתי.
אפילו מה לאכול אני לא מסוגלת להחליט "אני לא יודעת מה בא לי",
נו באמת.

אני רק יודעת שכואב לי, ושזה רק הולך ומתחזק.

בקרוב אני הולכת להתאבחן ולבדוק בדיוק מה לא בסדר איתי.
אמרו לי שכנראה אצטרך להתחיל בטיפול תרופתי.
כנראה שזה רק יכול לעזור.
אם הצבא לא היה שיקול מזמן הייתי מתאשפזת בשלוותה, עוד אז
כשבאתי לבקר את הידיד הכי טוב שלי שמצא את עצמו שם.
אבל מה אני מדברת, לא הייתי עושה את זה לעצמי.
אני לא יכולה להסתכן בלאבד אותו, את אדם.

האם מה שקורה לי זהו שביל האבדון, ושבעצם לאט לאט אני אכן
מאבדת אותו, את היקר לי מכל?

כל כך הרבה שאלות וסימני שאלה ללא תשובה ברורה אחת.
אי הוודאות הארור, איפה הוא והאם הוא טרופי?
שוב ניסיון כושל להומור מסריח שרק סרח לו בתקופה האחרונה.
האדישות החלה משתלטת עלי וחוסר האכפתיות גם תפס לו כיסא ביציע
הכבוד.

האם זו שוב חומת סין ששבה בהסכם עם התת מודע שלי בכדי להגן עלי
וכל שהיא עושה זה רק הורסת?

בזמן האחרון התחלתי לחשוב הרבה על אמונה ועל חזרה בתשובה.
אני! חזרה בתשובה...
כנראה שהמצב שלי באמת קשה...
אני שפעם בכלל לא האמינה בו בקדוש הכל יכול שיושב שם במרומים,
אני שחשבה שהוא לא קיים שהטילה בו ספק שחשבה שהוא חייב לי ולא
הבינה ולא ידעה להעריך את עצם זה שהוא ברא אותי ונתן לי את
שנתן לי.

הוא אומר ששנינו עוברים שינוי, שאלתי אותו אם נדבקתי ממנו, הוא
אמר שקרה בדיוק ההפך.
אנחנו משתנים, אני מתרחקת כהרגלי בכדי לא להיפגע ונוצר המרחק
הכואב הזה בינינו.
אבל משתנים איך? איך זה שבנאדם משתנה והוא לא יודע משתנה למה
או איך?
אני מקווה בכל לבי שהשינוי הזה לא יביא לכך שניפרד, אני לא אתן
לזה להגיע לכך.
אבל מה אני מדברת אני לא יכולה להכריח אותו להיות איתי ואני גם
לא אצטרך.
הוא אוהב אותי.
הראשון שאי פעם אהב והאחרון שאתן לו לאהוב.

אני רואה אותו כעתיד, כחיים.
אני לא רואה המשך אחריו, ולא מתכוונת שיהיה גם.
נכון, זה נשמע כמו כל אחד כשהוא מאוהב, אבל לא הפעם לא כאן
במקרה הזה.
זה עבר כבר לרמות אחרות עמוקות יותר, הוא חלק ממני מהעתיד
שלי.
עברנו כל כך הרבה ביחד, דברים שלא חשבתי שאעבור בחיי ושלא
ידעתי שקיימים.
הצלחתי לבטוח בו יותר ממה שאני בוטחת בכל בנאדם אחר.
הוא נמצא שם כשאני נושמת, נמצא שם בפנים אצלי בלב ובנשמה ובכל
מקום אחר.
אני מודה על כך שזכיתי להכיר אותו ולהתקרב אליו ובכלל לבלות
איתו את הזמן שמוקצב לי איתו.
הפחד הכי גדול שלי הוא שיום אחד אני אתעורר והוא לא יהיה שם,
לא עוד.


"מה קרה יפה שלי?"
"ששש אני צפה"
"אפשר לצוף איתך?"
"אפשר? יש דבר כזה לצוף ביחד אדם?"
"כן"
"אפשר לצוף איתך?"
"זה יעשה אותי מאושרת מלאך שלי"