אני אומרת...

בואי, נדבר על זה כמו שתי נשים,
ולא כמו שתי ילדות.
את אוהבת להתייחס אליי כאילו הייתי פעוטה,
אבל אינני כזאת.
את מתנהגת כמו תינוקת, בוכה וצועקת
מתלוננת, בועטת
בכל פעם שאת רואה אותנו ביחד.

על מה את מתבכיינת, אישה בוגרת?
לאהבה יש דרגות וכל אחד מה מקבל את שמגיע לו.
אני קיבלתי את שלי,
את קיבלת את שלך.
הוא לא גננת, הוא לא המטפלת שלך,
הוא יודע שאת אוהבת אותו, ואני גם, אין מה לעשות,
הרי שזה כך.



אבל, יקירתי...



אני קיבלתי את שלי בעסקה.

לי יש אהבה ללא גבולות, ללא צורה...

את קיבלת ידידות, בקופסא.

"אז בתור אישה", כך את אומרת,
"צריך להיות בך שמץ של אופי רע,"
אז הנה לך, ידידה.

לפי הכללים אני מכבדת אותך, ואת אותי...


אך כמו כל אישה שפויה,
מגיע לך,



שתחנקי.







זהו סופה של כל  "ידידה" שתנסה ללמד אותי גינונים במשחקי
חיזור.