לבני היה דג. כל הילדים בכיתה ו'2 צחקו עליו: גם בגלל שדיבר
קצת מצחיק, גם בגלל שקראו לו בני, וגם בגלל שהיה לו דג, שחזי
אומר שזאתי חיה של קוסיות. הדיבור המצחיק הוא בגלל שבני קצת
ביישן, השם הוא בגלל שאין לי דמיון כל כך מוצלח בנוגע לשמות של
דמויות (גם חזי זה שם קצת שחוק), אבל את הדג הוא קיבל משני.
שני הייתה חברה של בני כשהם היו בכיתה ג'. הם גם גרו אחד ליד
השני, אבל כששני עברה לקריית-אונו היא נתנה לו דג (שהיא קראה
לו בייבי, אבל בני חשב שזה שם של בנות, אז הוא קרא לו עמרם)
ונשיקה. בלחי, אבל בכל זאת. עמרם מת מאז הרבה פעמים, אבל כל
פעם בני דאג שהוריו יקנו לו דג אחר, ובשבילו הוא תמיד היה
עמרם. וככה, בכיתה ו'2 הוא לא זכר את שם המשפחה של שני, אבל
הוא זכר את הנשיקה, וזכר את עמרם.
בחופש פסח המשפחה של בני נסעה לאילת לארבעה ימים, וכשחזרו שוב
היה צריך להחליף את עמרם. אמא של בני אספה את הדג, שצף בשלווה
מוחלטת, ותוך עיקום מוקפד של האף זרקה אותו לאסלה. עמרם עשה
פלופ, כמו שתמיד, אבל בסוף המים ירדו והוא הלך אל שאר העמרמים,
כל העמרמים שהם תמיד אותו אחד.
אחר כך, שלושה ימים לפני ל"ג בעומר, מכונית פגעה בחזי והוא מת.
מישהו בא לדבר עם כל הילדים, וכולם גם ציירו ציורים שחורים עם
מכוניות ודם וחתולים (חזי ניסה להניח חתול מתחת מכונית נוסעת),
ורק בני צייר את עמרם. הוא שאל את עצמו האם זה נורא כל כך שלא
אכפת לו שחזי מת והאם זה נורא לזכור את הנשיקה ולא את שם
המשפחה של שני. בסיפור מוצלח יותר אולי הוא היה חושב על זה
שאפשר היה להחליף את חזי, ומדמיין איך אמא שלו זורקת את חזי
לאסלה, חזי משמיע פלופ, ולמחרת יש אחד אחר. אבל בני בסך הכל
ב-ו'2, והומור מקברי ופילוסופי לא ממש מדבר אליו.
ואני? אותי זה דווקא כן היה מצחיק, הפלופ של חזי, האמא שמעקמת
את האף. אבל אני בסך הכל כותב.

כשבני היה בכיתה י'2 ואף אחד כבר לא צחק עליו (גם בגלל שחזי
מת, אבל בעיקר בגלל שהוא נהיה גדול וחזק), הוא שכח גם את שני
וגם את הנשיקה, אבל הוא זכר את הסיפור. וזכר את עמרם. אחד מהם.