יורדות בשביל שקצה אין לו, מוקפים בעצים שגורמים לאדם להרגיש
קטן כל כך מול נפלאות הטבע. רצות בדרך צמחי מרפא, אשר נדרסו
כבר על ידי אדם. מטפסות, כמו ילדות שחור לבן שנתקעו אי שם בזמן
על מבנה אבן קטן.
משלשלות רגלינו מטה בחופשיות ונותנות לנוף, לאויר, למצב ולזמן
להכנס לריאות. המים, כמו נייר אריזה עדין שמרשרש וההרים מסביב
נמצאים רק כדי לסגור את התמונה. נשכבתי אחורה ותחושת אושר
דגדגה בי. שכבתי כמעט ישרה, רק ברכיי שברו אותי בזווית. השמחה
הזו עלתה בי, פנתה בזווית הברכיים והתפזרה במהירות, ממזגת אותי
עם המסביב והראש חושב רק על אושר ושלמות.
לא חשבתי עליו, על זה שאני כל כך מוכנה להיות שם בשבילו והוא
רק גורם לי להרגיש לא טוב עם עצמי. לא חשבתי על הטעויות
הגדולות שעשיתי איתו ועל חוסר היכולת שלי לתפקד שוב כמו שצריך
לידו. סוף סוף, אחרי הרבה זמן, היה לי רגע של שקט. המצפור שלי.
שקט נפשי. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.