היא לא יכולה יותר. היא חייבת ללכת. עכשיו. ולא לחזור.

היא קמה בהחלטיות מהספה. הספר שקראה נפל מידיה חסרות התחושה,
והתמוטט מיותם על רצפת הסלון. דפיו נעו קלות ברוח החמה שהגיעה
מהחלון הפתוח. בטלויזיה ציחקקה נערה חרש וחיבקה את אהובה
בביישנות.  קולות הצחוק שלה התערבבו כמו מוזיקה עשירה בקולות
הילדים ששיחקו מחוץ לחלונה, וצפירות המכוניות בכביש המרוחק.
כל זה היה מעבר לה. היא הסתכלה על הדלת כאילו היא רואה אותה
בפעם הראשונה. כאילו לפני זה לא היתה ולא נבראה, והינה לפתע
כמו לקול לחש עתיק היא הופיעה לנגד עיניה משום מקום. עינה
הנפוחה ועינה הטובה סקרו יחדיו את המתרחש בפתחה הדומם. זו היתה
דלת ברזל רגילה. על צידה הפנימי היא נהגה לתלות תזכורות
שהוחזקו במקומן ע"י מגנטים צבעוניים מהשוק. מבחוץ היה תלוי שלט
פלסטיק זול עליו נכתב באותיות דפוס מוקפות בחמניות "כאן גרים
באהבה אלכס ודינה". סמיילי קטן, שהוא צייר לפני שנים רבות,
ריחף לו כרוח בין שני שמותיהם. פעם כהלצה היא קראה לו "קספר".
היום אחרי שהחיוך דהה והפך לגיחוך הוא נראה לה יותר כמו מלאך
המוות. היא הסבה את מבטה בפראות מהדלת, אבל זאת, כהתמכרות קשה,
משכה אותה חזרה אליה. בלי להרגיש היא עשתה צעד לכיוונה. ועוד
צעד. ואחריו עוד אחד. עד שהצעדים נעשו לריצה בהולה והיא מצאה
את עצמה אוחזת ביד רועדת בידית הדלת.
לפתע, נעצרה. "בגדים, אני צריכה בגדים" מלמלה לעצמה בצחקוק
"אני לא יכולה לעזוב בלי בגדים". היא רצה לחדר השינה מחוזקת
ע"י ההחלטה שלה לעזוב. מתחת למיטה הזוגית היא מצאה מזוודה
זוגית גדולה וכבדה מידי. זה לא משנה היא תצטרך להסתפק בזה. היא
גששה בהתרגשות אחר ארון הבגדים, מעדה ונחבלה בירכה מהשידה.
מכנסיים, חולצות, גרביים, חזיות ותחתונים נפלו בערבוביה לתוך
המזוודה.
אוכל. היא חייבת לקחת אוכל. היא רצה לכיוון המטבח גוררת אחריה
את המזוודה הגדולה. נעצרת רק לרגע ליד שולחן התמרוקים ומעיפה
לתוך המזוודה שפתונים, מטפחות, כמה שקלים ומסקרה.
היא אבדה שליטה על המוח שלה. הוא צרח וצווח בקולות שלא הזכירו
שום דבר אנושי שהיא שמעה לפני כן 'תעזבי הכל, פשוט תלכי'. אבל
חלק ממנה, אולי החלק האחרון שנשאר שפוי, דחף אותה לכיוון המטבח
בהחלטיות.
בדרך למטבח היא עברה במסדרון שלהם. המסדרון שהוא תמיד קרא לו
"היכל המשפחה". תמונות על גבי תמונות, בכל הגדלים והצורות היו
תלויות על הקירות. הינה היא ואלכס על גדות נהר הירדן מחייכים
למצלמה. ידו מחזיקה בידה מעט חזק מידי, כך שחיוכה נראה מאולץ.
הינה הם והילדים יושבים על מדשאה,ההורים שלו וההורים שלה, כל
אחד מהם ברגעיו הפרטיים, מחייך באידיוטיות לעדשה הנעלמת. רגעים
קטנים קפואים בזמן לנצח.
היא עוברת את המסדרון ונכנסת למטבח. לרגע אחד, כאשר הרוח
מתגברת החצאית שלה מתעופפת וחושפת את רגליה. שלל של חבורות
בצבעים שונים, מכחול עמוק עד צהוב מבחיל, מחסה אותן. מזכרות
מרגעים פרטיים מסוג אחר.
היא התקופפה ואספה מסל קטן שבפינת המטבח כמה פירות וירקות לתוך
שקית פלסטיק של "סופר פארם". היא הוסיפה כיכר לחם וגבינה
צהובה, ודחפה את הכל למזוודה. תפוז אחד נמעך והחל להזיל את דמו
הצהבהב על החולצה האהובה אליה. אבל, זה היה מעבר לה.
"כסף, אני חייבת כסף" מלמלה לעצמה שוב. היא תכננה לקחת רק מעט
כסף מהמגירה העליונה שבשולחן העבודה שלו. היא גררה את המזוודה
אחריה לחדר העבודה. השטיח הפרסי הצבעוני שעל הרצפה הפך את
צעדיה לצעדי חתול חרשיים. רק ליבה הלם כמו מערכת סטריו בשיא
עוצמתה. על שולחן העבודה עמד פסלון של קופידון שהיא קנתה לו
ליום האב. בתוך בטנו החלולה הוא הסתיר את המפתח למגרה העליונה.
תחושת המפתח בידה היתה קרה ולא נעימה. היא פתחה את המגירה
והוציאה מתוכה קופסת פלסטיק. בתוכה היו 1500 שקלים במזומן. היא
לקחה את הכסף ודחפה אותו לכיס חצאיתה. היא בדיוק התכוונה לפנות
וללכת, לעזוב, כשלפתע נצנוץ מתכתי צד את עינה. היא הושיטה את
ידה למגירה והסיתה הצידה כמה מסמכים, קבלות, פרסומות וחוברת
הדנה על השפעת ההתבוללות על החברה הישראלית. תחת כל אלה היא
מצאה את האקדח שאלכס קנה, לאחר שרמת הפשע בתל אביב התחילה
לעלות. היא לליטפה את האקדח באצבע כסוסת ציפורן אחת והתלבטה
האם כדי לקחת אותו. לבסוף, נדה בראשה לשלילה והחלה לפסוע אל
הדלת בצעד מהוסס. היא עמדה להושיט את ידה ולפתוח את הדלת לחייה
החדשים. אבל, הדלת הקדימה אותה.
היא הספיקה לשמוע את מנעול הדלת מסתובב ומצאה את עצמה עומדת
מול בעלה. מחשבותיה רצו במהירות של רכבת אקספרס ואז נעצרו בבת
אחת. היא קפאה כמו צבי באור הפנסים, ידה האחת אוחזת במזוודה
והשניה מושטת לדלת הפתוחה.
"אלכס!" היא צווחה, מופתעת ומזועזעת ואז הוסיפה בטיפשות
"חזרת". היא ראתה אותו כמו בהילוך חוזר. הוא הניח באיטיות את
תיק העסקים שלו על הרצפה, חייך חיוך נבוך, מופתע, כאילו אינו
קולט את מה שעיניו רואות. הוא התקדם אליה באטיות והיא נסוגה
לאיטה לחדר העבודה שלו. "דינה, אהובתי" הוא שאל בבלבול "מה, מה
את עושה?"
"אני עוזבת, אלכס. אני לא יכולה יותר."
היא ראתה את הבלבול בפניו משתנה למשהו מוכר בהרבה, מפחיד
בהרבה. וברגע הבא, שולחן העבודה עף באויר ופגע בצד ראשה. או
שאולי היתה זאת היא שעפה ופגעה בשולחן. כתמים זהובים וירוקים
הסתובבו סביב ראשה כשהיא פתחה את עיניה. כל החדר נטה על צידו
והיא מצאה את עצמה מסתכלת על אלכס מלמטה. הוא נגש לשולחן
העבודה שלו והרים את פסל הקופידון. "אני נתתי לך הכל. כסף,
אהבה, ילדים, משפחה... מה היה לך חסר? מה לא התאים לך?" הוא
הסתכל אליה בשאט נפש. אותו טירוף ישן ומוכר הופיע בעיניו והיא
שמעה כמו ממרחק של קילומטרים אותו צועק "כלבבבבה!". קופידון
וחיוכו התמים התנגשו בה בכוח עצום. כנף אחת של קופידון פגעה
בעינה. צועקת בכאב ובפחד התרוממה דינה על רגליה. במקום עין
ירוקה אחת היתה רקמה ג'לטינית רוטטת מגואלת בדם. אחרי הקופידון
הגיע תורו של אגרטל החרסינה שעמד על אחד ממדפי הסיפריה. היא
הספיקה להתחמק ממנו לפני שהוא פגע בה, וזה התרסק על הקיר שלידה
לאלפי רסיסים. כמה מהם עפו וננעצו בבשרה. היא התמוטטה על
הרצפה, ליד המזוודה הארוזה והקופידון השבור והחלה לבכות בקולות
של חיה פצועה. אלכס נחרד, ורץ אליה. הוא הרים את פניה עליו
והביט בזעזוע במעשה ידיו. הוא חיבק אותה עליו בחום וברוח ולחש
"אל תבכי, דינה. הכל יהיה בסדר. מעכשיו אני כאן כדי לטפל בך".
מתוך ערפילי הכאב ידעה דינה שהיא צריכה לעזוב. ללכת. עכשיו.
ולא להסתכל לאחור. אבל חיבוקו היה נעים כל כך, והיא היתה חלושה
כל כך, שכל זה היה פשוט מעבר לה.