אין דבר העומד בפני הרצון. זה מה שהיה כתוב בכרזה שדויד תלה על
הקיר בחדרו. היה למשפט הזה צלצול יפה, ודויד נהנה להביט בכרזה
ולומר זאת לעצמו: אין דבר העומד בפני הרצון. הוא יישר את
הכרזה, צעד שני צעדים אחורה, ובחן מחדש את היצירה. ללא ספק
הרבה יותר טוב. בכרזה הייתה תמונה של איש יוצא מתוך החומה
הסינית - ממש מתוך, כמו הקוסם ההוא, נו, הבעל של ההיא. אבל
בכרזה ראו אותו יוצא ישר מבין הלבנים.

דויד קנה את הכרזה בחנות עלובה בקינג ג'ורג', אבל הוא היה כל
כך מרוצה ממנה, שהוא החליט לקנות עוד אחת כזאת, שתהיה במשרד.
אבל כשהתחיל לתלות את הכרזה על קיר משרדו, הופיע פתאום יוני,
מהמשרד השכן, וכשהוא נשען על המשקוף זרק לאוויר:
"דוד, מה נסגר? פתחת פה סדנת I M ?"
הוא ביטא דוד, עם חולם, כמו תמיד. כנראה חשב שזה כינוי ממש
מתוחכם. דויד לא סבל את הכינוי הזה, ועוד פחות מזה סבל את
יוני. יוני יכול היה להישאר שעות במשרד של דויד, ודויד אף פעם
לא הצליח להיפטר ממנו. ממש כמו הכתם השחור בפינה של המקלחת, זה
שבעל הבית הבטיח לו שקצת אקונומיקה וקרצוף הגון יורידו בלי
בעיה.
"באחריות", הוא אמר, ולדויד נמאס כבר מאחריות.
נמאס לו לסחוב את כולם על הכתפיים שלו, נמאס לו שאומרים לו כל
הזמן מה לעשות, ושיהיה בסדר, ושתסמוך עלי, ונמאס לו מהדיסק
המסריח של יורם גאון שיוני שומע בעבודה הלוך וחזור.
והרי אין דבר העומד בפני הרצון, אבל דויד שואל את עצמו האם אי
פעם היה לו באמת רצון. אז הוא מסיים את העבודה, מסדר את המשרד,
מנצל את זה שאף אחד כבר לא נמצא, ומיישר את הכרזה.
אין דבר העומד בפני הרצון. פתאום המשפט הזה כל כך מרגיז את
דויד, שחלק מהטיח מתקלף כשהוא קורע אותו מהקיר. הוא רוצה לצאת
מבין הלבנים, לנפץ הזגוגיות ולצנוח למטה. למשוך את ההגה ימינה
בנסיעה הביתה ולעבור דרך מעקה הביטחון. לשבור את הפרצוף של בעל
הבית לתוך הכתם במקלחת.
אבל במקום זה הוא נוסע הביתה, רואה "מבט", משקה את העציצים
ומוריד את הכרזה. הוא הולך לישון מוקדם וחולם על איך שהיה קטן,
איך שחשב שהכל אפשרי, ואיך שהאמין לכל מה קרא.