הייתי נוסעת למדבר בשביל לצעוק, לצעוק חזק. להיות שם לבד,
רחוקה מכל ולהגיד בקול רם, חזק לתוך החושך, את כל הדברים שאני
רוצה להגיד לאנשים. באיזשהו שלב אבכה כי אצטרך להתמודד עם
המציאות אחרי יום-יומיים של הבנה וצעקות ייגמר לי הקול. ואז
אצעק מבפנים ואתחיל לזוז ולדבר עם הידיים, יותר ממה שאני
משתמשת בהם בדיבור רגיל, עצוב לראות. אני אזוז ואקפוץ ואנשק את
האדמה וארוץ במהירות מטורפת. בסוף היום, שכבר יהיה קר ואתעייף,
אשכב בשק שינה עם כל המחשבות בראש. כל מה שיצא בדיבור יחזור
חזק חזק בשק שינה. שאגיע הביתה אזרוק אותו, מזכיר לי דברים.
בבוקר, עם עיניים אדומות וראש דפוק ממחשבות אחזור הביתה. לא
אדבר יומיים כי חזרתי למציאות.