בסוף כיתה ח' התחילו הבנים בכיתה לפנטז על אורית.
כל הבנות כבר לבשו חזייה, אבל רק אורית כבר עברה את השלב שבו
היא מסתירה את זה. כל הבנות בכיתה לא שמו על הבנים, אבל רק
אורית הוציאה לשון. כל הבנות בכיתה חיפשו את תשומת הלב
הגברברית שלנו, אבל רק אורית ישבה לידי בשיעורי השל"ח, וניחוח
הבושם שלה היכה בנחירי מעדנות.
אני הייתי עוד ילד שחלם בלילה על אורית, אבל ביום בלע
אנציקלופדית תרבות וידע בעל פה את כל סדר הקיסרים הרומים
מיוליוס ועד אספאסינוס כולל.
בסוף כיתה ח' הגיעה חופשת הקיץ. מנסיוני מהקיץ הקודם, ידעתי
שאי אפשר לבנות רק על כדורגל במגרש הטרשים שלנו. הים היה רחוק
ברגל ויקר באוטובוס, ההורים עבדו יולי-אוגוסט. בערוץ האחד
והיחיד היה רגע עם דודלי בשידור חוזר. הייתי צריך כסף בשביל
האופנים עם המהלכים שההורים שלי לא יכלו לקנות לי. הפיתרון
היחיד היה להשיג עבודה לקייץ. אבא שלי הכיר איזה פקיד במשרד
העבודה שדאג לי, ודרך מאפיה שהייתה לו בעיריה סידר לי עבודה
לקייץ. שלושה שבועות במחלקת הגננות של העיריה.

מסעוד שתום העין היה העובד הקבוע היחיד של מחלקת הגננות שהמשיך
לעבוד כשהיינו בסביבה. כל שאר הקבועים אימצו בחום את הנערים
העובדים לחופשת הקייץ, והפכו להיות פקחים שלנו. רק כשהפקח
האמיתי היה מגיע הם היו קופצים ממחבואם המוצל חוטפים טוריה
מאיזה נער ומתחילים לעבוד.
הקוצים בחיפה היו גבוהים בקיץ ההוא, הקשה, ושורשיהם העמיקו
לחדור לתוך האדמה הטרשית. הקת של הטוריה שפשפה את אצבעותי,
מותירה בהם סימנים שהפכו למחרת ליבלות. בביגוד ארוך ובנעליים
גבוהות עבדנו, הנערים, כפופי גב. מליחות זעת הראש חרשה תלמי
רטיבות במצחנו המאובק בדרך לצריבה הבלתי נמנעת בעיניים. השמש
חרכה גם דרך כובע הטמבל שסיפקה לנו מחלקת הגננות, והקוצים דקרו
גם דרך המכנסיים הארוכים.
שמואל היה העובד הזקן ביותר בקבוצה, הוא כבר לא החזיק טוריה
אלא רק גרף את השטח, וערם את הקוצים לערמות שאותן הצית ללהבה
מבוקרת. שמואל היה האנאלפאבית הראשון שהכרתי בחיי, עובדה
שהתגלתה לי כשהוציא מכתב מקומט מכיסו, שנכתב מבתו שבארצות
הברית וביקש שאקרא לו מה היא כותבת. שמואל בשל גילו, ומסעוד
בשל מוזרתו לא היו חלק מחבורת עובדי מחלקת הגננות. בהפסקות
שאותן יזם מנהל העבודה היו שמואל ומסעוד יושבים איתנו, וחוקרים
אותנו על בית הספר, בזמן ששאר החבורה הייתה משחקת קלפים בצל
העצים, ומתייחסת אלינו הנערים כאל עבדי שכר שעה.

העבודה קשתה עלי מיום ליום,וכבר בשבוע הראשון המשכתי בה בעיקר
כי התביישתי מאבי. את היחס המבזה שספגנו מהגננים הקבועים,
סבלתי רק כי הרגשתי נעלה עליהם, וידעתי שעבודתי הזמנית, הקשה
היא משלח היד היחיד שלהם.
ביום ששי האחרון לעבודתי, נשלחנו לברא איזו חלקת קוצים בואדי
שמתחת לרחוב איינשטיין באחוזה. בזמן שהתחלנו לעבוד, התמקמו
הגננים הבוגרים בעמדת תצפית לעבר בתי השכונה. בין קוץ לדרדר
הבחננו בתכונה בלתי רגילה בקרב חבורת הגננים הבוגרים. הם עמדו
והפריכו נשיקות לעבר דמות שחורת שיער, ולבושה כותונת, שתלתה
סדינים לייבוש באחד הבתים. נשיקות אלו לוו בהצעות מגונות,
ובהטיות שונות של המילה "כוס". הדמות הנערית קפאה במקומה,
העריכה את מצבה, ונסוגה בזריזות לתוך הבית. לחלקיק שניה היה
נדמה לי שזיהיתי את אורית בוכה.

השעה האחרונה לעבודתי עברה עליי בחרדה עמוקה, את כל הדרך מתחנת
האוטובוס לביתי עשיתי בריצה רק כדי לגלות שאכן אורית גלעדי גרה
ברחוב איינשטיין. את שאר החופש ביליתי בחרדה שמא  אורית הבחינה
גם בי. בשבוע הלימודים הראשון מבטינו נתקלו במקרה, ולא יכולתי
שלא להצליב בדל חיוך מבויש. היה לי ברור שהיא לא זיהתה אותי
בקהל הגננים, איך שהוא האבן שנגולה מלבי פינתה את מקומה לאהבת
הבוסר הראושנה שלי. מאותו יום קשקשתי את המילה "אורית" בפונטים
שונים ומשונים על מחברות השורה והמשבצות, קשקושים שנמחקו בעודם
באיבם כדי שסודי הנורא לא יתגלה.
ביום שיצאנו לחופש סוכות, קיבלתי מאורית קוץ.