שני הצילומים האלו צולמו בפולין , במהלך המסע, מתוך האוטובוס.
כבר שלוש פעמים מתוך נסיעה ראיתי את השקיעה, והחלטתי שאני חייבת לצלם אותה.
אני לא יודעת למה
למרות שזו אותה השמש, ואותם השמיים גם פה... הרגשתי שזה אחרת.
הכל שם אחרת.
זה המקום (נכתב בפולין לטקס שנערך ביער לופוחובה)
השמים פה יותר קודרים
משמים אחרים שהכרתי.
המראות פה יותר קשים,
ממראות אחרים שידעתי.
האנשים נעלמו לאט לאט עם הזמן ,
והמקום כאילו מתאים עצמו, במכוון-
לשמים אפלים , מכוסי עננים
ועצים , רק עומדים עירומים .
האדמה פה יותר קשה ,
מאדמות שעליהן דרכתי.
הרוח פה יותר חזקה ,
מרוחות אחרות ששמעתי.
וקשה לתפוס שבמקום הזה, ממש כאן
התכלו אנשים עם הזמן.
נפחו רוח חיים, בנפש כואבת,
ואני בדיוק באותו המקום. שונאת, אוהבת.
ופולין נשארה פולין,
היערות נשארו יערות.
לופוחובה עודנו בלובלין,
וגדרות מקיפים מחנות.
אך הם אינם שם, נותר רק שקט חרישי
ואני, במקומם. דגל כחול לבן לצידי.
יודעת,
שגם אם הם אינם
אני בוכה, והם איתי ,
שם.