עליתי, הדרך נמחקה מאחורי, עליתי לפחות 27 מדרגות עד שהגעתי
לשם ומסביבי הכל ריק בצבע שקוף, שום דבר מוגדר או מיוחד, פשוט
ריק, הייתה שם דלת אדומה עם פרחים בצבע צהוב, פרחים עגולים,
רגילים לחלוטין, ופתאום היא נפתחה והיה שם איש, נמוך קומה,
שמנמן, קירח למחצה עם שיער שמסורק על החלק הקירח, איש פעיל
יחסית למראהו, הוא אמר לי שב שם בעזרת קולו הצווחני והצביע
לקומה השנייה, צייתתי, עליתי והתיישבתי ברביעיית כיסאות, שניים
כלפי שניים, ישבתי לבד.
מכיוון המדרגות שמעתי את האיש צועק ומקלל את האוויר, רוטן
ומתלונן על כך שאין לו זמן וגם כך הוא באיחור של דקה שלמה,
בשלב כלשהו, הצעקות נבלעו בדממה ומצאתי את עצמי מתקרב לכיסא
שמשמאלי, אל החלון, ופשוט הסתכלתי אל הריק השקוף שכיסה אותי
מבחוץ, ראיתי שתי פרות מעופפות בצורה לא שיגרתית וארבעה בלשים
שדפקו על החלון שלי ושאלו אם ראיתי שישה אפרוחים בצבע כתום כהה
עם פסים בצבע תכלת לרוחבם, אמרתי לא.
היה בי צורך לקום וללכת וכך עשיתי, קמתי, צעדתי מטה במדרגות אל
מקומו של האיש הרוטן אך לא היה שם אף אחד, זיהיתי כפתור שכתוב
עליו בכתב מראה - "לחץ במקרה שהיא לידך", התעלמתי. פניתי אל
המסדרון השחור שהתייצב מולי בגאוותנות, הרצפה הייתה עשויה
מג'לי וזיהיתי 11 עיניים אדומות שמסתכלות ועוקבות אחרי כל
תנועה שעשיתי, המשכתי ללכת והגעתי לדלת בלי ידית, דפקתי שלוש
דפיקות ברווח דומה פחות או יותר והדלת נפתחה מעצמה, מצאתי את
עצמי בתוך קרון, כמו של רכבת, עם מאות אנשים מסביבי, גברים,
נשים, ילדים, תינוקות וסתם נערים מרדניים, הם כולם שתקו
והסתכלו על כובע שהיה תלוי עם חוט דייג מהתקרה של הקרון, כובע
קש שחלקו העליון קרוע בקודקודו, מעוצב כמו כובע בוקרים ומסביבו
שני סרטים בצבעי אדמה שכרגע עדרו אותה שלושה חזירים ושני תוכים
מדברים, לא מצאתי מה מעניין כל כך בכובע אז המשכתי, פילסתי את
דרכי דרך האנשים המהופנטים והמשונים אל חבל שלחש לי להמשיך
למטה במדרגות. ולשם הלכתי, הגעתי לעוד קרון שהיה אופייני מאוד
לרכבת סטנדרטית, נוסעים סטנדרטיים, "אנשים יפים", כך קרא להם
סבי לפני שהלך לעולמו, "לכל אחד עולם משל עצמו וכך גם לך
ולי...", כך אמר ונכונים היו דבריו, התקדמתי עד לאמצע הקרון
והתיישבתי, מולי ישבו שני אדונים בחליפות סגולות, אחד עם פפיון
לבן והשני עם עניבה, נראו אנשים חשובים, מאבטחים אישיים
כאלה... גדולים, קשוחים, רציניים ונטולי חוש הומור לחלוטין,
לידי ישבה בחורה חמודה ושמנמנה, מאלו שהיו בצופים ויודעות לדבר
הרבה על כל נושא שבעולם.
אחרי שסיימתי לאכול שלושה וחצי קאורסונים שהיו לי בכיס
המכנסיים תוך כדי האזנה לשתי הרצאות מפי הצופה בדימוס על שם
השבט שלה ועל ישיבת הסגל שלהם בנושא נייר הטואלט בשירותים של
המקום - חד שיכבתי או דו שיכבתי, יתרונות, חסרונות, מסקנות
וסיכום, הרגשתי מיואש, אפיסת כוחות מוחלטת ופשוט קמתי בעודה
מדברת, שני האדונים שישבו מולי חייכו והלכתי...
אני מאמין שהיא נעלבה, דניאלה קראו לה, היא השחילה את שמה בין
שכבות הגלילים. המשכתי ללכת ופתאום שמעתי בכריזה קול צרוד
ומעצבן שאמר - "נא לשבת, אנחנו מגיעים" וכך עשיתי. התיישבתי
בהתעלמות מוחלטת מהסובבים אותי ומבעד לחלון ראיתי את השמיים,
האדמה וכל מה שנלווה להם, הבנתי שאני באוויר, שאני ברכבת
מעופפת אם תרצו לקרוא לה כך, על קצוות השמשה היו הרים של אבק
אדום, ידעתי מפני שחלקו הגדול נמרח לי על השרוול, ניסיתי
להוריד אך ללא הצלחה, הייתי מוכתם באדום, באסה.
הרגשתי רטט של נחיתה כאשר הגענו ליעד, נחתנו על שני חצילים
קלויים, זיהיתי לפי הריח. יצאתי מהרכבת והגעתי למעלית בצבע חום
חלודה עם ירוק חרדל, מעלית ישנה וקטנה, דלתותיה נפתחו בחריקה
וצריבה מושלמת. נכנסתי, בתוכה היו שישה כפתורים בלי סימון
ושניים עם, על אחד היה רשום - "למטה" ועל השני -  "למעלה",
לחצתי למעלה והגעתי לאמצע פרדס תפוזים, התפוזים היו מעוינים
ומשושים בצבעים חוזרים ומעורבבים של אפור, שחור, חום וירוק,
העצים היו רגילים לחלוטין רק הגזע היה דק מהרגיל, נראה כאילו
אינו מסוגל להחזיק משקל שכזה, גל של רוח חזקה ותמימה היכה בי
מאחור ולפתע צלצל הפלאפון, לא ידעתי שיש לי אחד, הוצאתי אותו
מהכיס שבו היו הקאורסונים ועניתי - "הלו", מהצד השני שמעתי קול
של בחורה נמוכה עם שיער חום מסולסל שאמר - "תיזהר" בתבנית
שחוזרת על עצמה ובאדישות נסבלת, כשהופסקה הסחת הדעת שיצר
הפלאפון, הסתכלתי סביב והפרדס כבר לא היה שם, זיהיתי אותו
כריבוע סגול בהיר באוויר בדרך לחלל או כך אני משער...
מצאתי את עצמי בשממה, מישור חום בלי אופק או עתיד ומרחוק
זיהיתי דמות, רק אני והיא בכל השטח, התקרבתי בהליכה הססנית
והיא עמדה, הגעתי למרחק שממנו יכולתי לראות את פניה, היא הייתה
בחורה, יפה כל כך, שיער חום אדמדם חלק וגולש עד אין סוף,
עיניים גדולות, מלאות באינפורמציה, נוצצות בירוק ומסביבם צבע
אש שכרגע נדלקה, מתחתיהן, אף סולד, לבן וקטן, חמוד כל כך,
שפתיים אדומות כמו דם שניתז ממזרקה בגובה עשרת אלפים רגל,
פרצוף עגול ועור לבן כמו שלגייה, חלק ויפה, היה לה ריח טוב,
כמו של תינוק שכרגע הגיע לעולם, גופה מושלם מכל בחינה והכל
בפרופורציה המתאימה, היה לה מן קעקוע על כתפה האחורית, ראיתי
רק את הקצה - מקור כתום, כמו של ציפור, הקעקוע היה כאילו נתפר
על גופה, הוא התאים כל כך... תוך כדי התקרבות היא בחנה
והתבוננה בי, בעיניי, היה לה מבט סוחף ועוטף, כמו ים סוער
שמסוגל ללכוד אוניות גדולות בגליו, היא הייתה מהופנטת והסתכלה
עמוק לתוך עיניי, היא עמדה דוממת בדום ופשוט התבוננה בי,
הרגשתי קצת מובך אך החזרתי מבט אל תוך עיניה, המבט היה חודר,
בלי שום מילה, סתם זוג בני אדם שמסתכלים באמצע שממה בלי סוף.
לפתע היא לקחה לי את היד ומשכה אותי איתה, נגררתי אחריה ושקענו
בתוך חול טובעני עד שהגענו לחדר של מטר על חצי מטר, עדיין
מתבוננים, שם עצרנו. היא הקריבה את שפתיה האדומות אל שלי,
הרגשתי את חום הנשימות שלה על שפתיי, עצמתי את עיניי והרגשתי
מגע רך של שפתיים שהולך ומתרחב, עוטף את שפתיי באיטיות
ובחושניות, בלי מגע נוסף, רק נגיעה כואבת ומספקת, ארוכה ומלאה
ברגש ותזוזה, לשונה לפת את לשוני ושפתינו התחככו אלה באלה
באיטיות, בהצמדה ובשלמות משוועת, מעולם לא הייתה נשיקה כה
אמיתית בכל שנות יקום ובאותה קלות שהגיעה כך הלכה ונפסקה. פעם
נוספת, רק התבוננות, הסתכלות ובחינה. פתאום, כאב תקף אותי
בשריר התאומים שברגל ימין וכל העולם נהיה צהוב כמו ארבה שתוקף
שדה חמניות, נהייתי עיוור, לא מבחינה ביולוגית אלא פשוט לא
ראיתי את שליש שמינית המטר שלפני, הכאב התחזק והתקפלתי, נבקעו
חורים בחלק התחתון של רגלי הימנית ותולעים צהובות ירוקות
הזדחלו להן החוצה, כל אחת באורך מטר וקצת, אחת אחרי השנייה,
מאלפי חורים שנבקעו ברגלי, צרחתי וצרחתי עד שאפילו נפשי יצאה
החוצה לגנוב איזה מבט של הסיטואציה, נשמתי צרחה בשבילי, הכאב
היה בלתי נסבל, אויר היה כמו עוד עץ ביער גשם בברזיל, לא הייתה
לו שום חשיבות, הצביתות לפתו אותי,סבלתי, הכאב היה לא מציאותי
ולפתע הרגשתי חידוש, כמו תקומה, יצירה חדשה, הרגשה בבטן שעלתה
למעלה וכשהגיעה לאמצע המצח, התעוררתי בבהלה למראה המחנכת בשאלה
- "ישנתי המורה?" היא ענתה לשלילה לא ברורה באמצעות הראש או כך
חשבתי והסתובבה לדרכה בחזרה לבמת הכיתה, מקור כתום ביצבץ מימין
כתפה האחורית והיא הסתובבה חזרה, מצביעה על נושא השיעור שהיה
כתוב על הלוח - "אנדרלמוסיה" - לעולם לא אשכח את פירושו.