הוא שומע שהמילים שלה הן כמו פרחים, מלבלבים בשלל צבעים
והוא בא אוסף וקולע אותן לזרים.
אבל המילים שלה הן כמו קרחונים, קפואים, קרים.
והוא בא וממיס אותן בחום שלו, באדים.

הוא שומע שהמילים שלה הן כמו שירת הציפורים, נוגה ומתנגנת.
והוא בא ושומע את קולה, כולו מרוכז רק בה.
אבל המילים שלה הן כמו קוצים, חדים כתער, ארסיים.
והוא בא ומגזם אותן, לפעמים נפצע, לפעמים נרתע, אבל מצליח
להכניע אותן אל האדמה.

הוא שומע שהמילים שלה הן כמו סוכר, גרגרי אהבה.
והוא בא ונמס, נמס אל תוך מתיקותה.
אבל המילים שלה הן כמו חיצים, נורות מהר ופוגעות במטרה.
והוא בא ושולף אותן, מתוך ליבו, מתוך ליבה.

הוא שומע שהמילים שלה הן כמו צמר גפן רך, לבנות, טהורות,
ומלאות כוונה.
והוא בא ומקשיב לה, מאמין לכל מילה נותן את כולו רק לענה.
אבל המילים שלה הן הכלי שלה, המילים שלה הן הכאב שלו, המילים
שלה שוברות אותו.

היא נסגרת, היא נפתחת, היא משגעת אותו, היא אפילו לא טורחת
להביט לעברו.
אבל הוא שם, ממשיך להיות בשבילה,כל כך עיוור מהאהבה
מקשיב למילים שלה, מקשיב ואלייה נכנע, לא משנה לו שבדרך תמיד
נפגע.