[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








קמתי שוב, בחוסר חשק מוחלט לצאת לעוד יום עבודה. כמה טיפות של
גשם התריסו כנגדי בחלון - `כמה חבל שאתה צריך לקום, איזה כיף
היה לולא נשארת לישון עוד כמה שעות תחת הפוך החם והנעים`.
נגעתי קלות בכתפה של חברתי וזו סובבה את גבה אליי, מציינת
בהפגנתיות שבעסקי היקיצות המוקדמות, אני נמצא לבדי. העפתי בזעף
את קצה השמיכה שעוד נותר עליי, הורדתי את רגליי שצמרמורת דקה
עברה בהן, למגע הריצפה הקרה. חפנתי את ראשי בין ידיי. פיהוק
גדול. יום חדש הגיע. יום חורפי - אפור, גשום וקר. עוד יום
להעביר הכי טוב שאפשר, אבל הוא לא נראה מבטיח.

המתנתי במכונית מספר דקות, שהמנוע יואיל בטובו להתחמם קמעה
ושאולי זרם האויר הצונן שבקע מהחימום של המזגן, ייהפך במרוצת
הדקות למשב כמו-קייצי בתוך החורף הזה. בינתיים חיפשתי תחנה
טובה ברדיו ושהחלון האחורי גם יפשיר כך שיהיה אפשר להתחיל
לנסוע. הילוך ראשון בלם יד יורד והופ...אל הפקקים. השירים כבר
מזמן התחלפו להם בקרין בעל קול ממלכתי, מודיע בדרמתיות על השעה
שבה כבר הייתי אמור לשבת מאחורי צג המחשב בעבודה, לאחר מכן
פיזם את שאר החדשות בידענות מופלגת. זה היה הסימן לסובב את
הכפתור הימני במכשיר עד להישמע הקליק. שקט. תוך כדי התקדמות
מסחררת של כעשרה מטרים הרהרתי לעצמי: `מה קורה אם שדרן החדשות
מאחר לעבודה?` `האם מחזיקים מישהו קבוע כמחליף?` `ואם הוא כן
מגיע בזמן, מה הוא עושה בחמישים וחמש דקות הנותרות בכל שעה? -
זה הרי זמן מאוד לא מנוצל` `אולי הוא מביא ספר, או תופס תנומה
קלה..` `מעניין איך מתקבלים לעבודה כזאת....`

המשכתי להפליג במחשבות עד שלפתע היה נדמה לי שראיתי בנתיב
ממול....לא, לא ייתכן. אבל הוא נראה כל כך אמיתי. הוא ממש היה
דומה ל...
שלפתי את כרטיס העובד שלי המיתר הדק אליו הוא קשור נמתח לכל
אורכו. העברתי במחסום בכניסה לחניה וזה מצידו התרומם בנימוס
והזמין אותי להיכנס. בחריקת בלמים קלה חניתי ברוורס. ריצה קלה
עד המעלית. עוד דקה אני ישוב בכיסא. 20 דקות איחור, מעניין אם
ישימו לב.

"בוקר טוב" חייכה המזכירה כשחלפתי על פניה.
"בוקר" עשיתי פרצוף מעט זעוף.
"אנחנו חרוצים היום, הא" המשיכה בפרצופה החייכן.
`למה הציניות הזו טובה?` תמהתי לעצמי. "היו פקקים בגלל הגשם,
אז איחרתי טיפה", עניתי , גאה במשחק המילים הקטן.
"איחרת לאן?" שאלה כבר לא בחיוך
"המממ...לפה, לעבודה. מ`זתומרת?!", עניתי ברצינות תהומית.
"זו אמורה להיות בדיחה...אני מניחה. טוב, לא משנה. אני מקווה
שהמסמך למכרז שביקשת מקודם יצא בסדר". אמרה וענתה ב`הלו` מלבב
לשיחה שנכנסה.
`מסמך שביקשתי קודם?` ניסיתי לשחזר לעצמי, `הרגע נכנסתי
לעבודה, על איזה מסמך היא מדברת?`.
התיישבתי במקומי, הקלדתי שם משתמש וסיסמא. `הסיסמא שהקלדת
שגויה או שם המשתמש אינו נמצא במערכת, אנא נסה שנית` ציווה
עליי המחשב. עשיתי נסיון זהיר נוסף. שוב אותה הודעה. מוזר,
משהו מוזר קורה פה היום. הקלדתי בשלישית את שם המשתמש ועכשיו
ניסיתי רצף אחר של תווים עבור הסיסמא, לא יודע  מאיפה זה בא,
פשוט לחצתי על כמה מקשים `enter` ואני בפנים. התאמצתי להיזכר
אם שיניתי סיסמא אתמול ולא הצלחתי, למעשה הייתי משוכנע שלא
עשיתי דבר ובכל זאת, מאיפה ידעתי את הסיסמא החדשה אם לא אני
הייתי זה שהחליף אותה?. לא היה לי זמן לחשוב על הדברים הללו,
הכנתי כמה דוחות ונכנסתי לישיבה ארוכה.

לאחר שיצאנו מהישיבה בצהריים שאל אותי המנהל שלי אם הוא רוצה
שאני ארד איתו למטה לאכול.
"כן, אני באמת רעב, אבל תן לי לבדוק אם היו לי הודעות בטלפון"
עניתי.
"אין בעיה, אני יורד. אני אשמור לך מקום", סיכם.
`יש שלוש הודעות חדשות`
`לשמיעת ההודעות הקש...` המשיכה הבחורה החביבה במענה הקולי
להנחות.
מתורגל ומיומן בתיפעול מענים קוליים הקשתי את המספרים הדרושים
מבלי להמתין להוראות עד תומן. שתי הודעות קשורות לעבודה ועוד
הודעה מהחברה:
`הי, זו אני. רציתי רק להגיד לך שאל תאסוף אותי מאיפה שקבענו,
אני כבר אחכה לך למטה. ואני כבר מתה לדעת איזו הפתעה אתה מתכנן
לי היום. ביי בינתיים. נשיקות`
ביקשתי לשמוע את ההודעה שוב ושוב ושוב, לא מבין על איזו פגישה
חברה שלי מדברת ומה פשרה של ההפתעה שאני מתכנן לה. התקשרתי
אליה מיד בחזרה.
`לא זמין`
השארתי הודעה שתחזור אליי בדחיפות וירדתי לאכול בחדר האוכל.

כבר לא הייתי רעב, די במפתיע, אבל המנהל שלי כבר שמר לי מקום
וזו גם הזדמנות מצויינת לדבר איתו על ענייני קידום בעבודה.
אספתי מספר ירקות לצלחת ליד השניצל ,הנחתי עוד כוס שתיה על
המגש ותפסתי את מקומי ליד המנהל שלי שהיה עסוק בשיחה טלפונית.
פתאום ניגש אליי אחד העובדים שעובדים בסמוך אליי במשרד ואמר.
"שוב רעב? מה קרה, מרעיבים אותך בבית?", קרץ והמשיך בדרכו.
`על מה הוא מדבר?` לא הבנתי. הערות מוזרות הפכו לעניין שבשיגרה
היום.
המנהל שלי סיים את השיחה שהתנהלה כמעט בלחישה.
"יש בעיות", אמר בטון יבש ורציני
"מישהו נתן יותר מדי מידע למתחרים שלנו על התנאים שאנחנו
מציעים למכרז שאתה עובד עליו", הוסיף באותה נימה יבשה ולא
אופיינית.
"זה בלתי אפשרי", הכרזתי בביטול.
הרי התנאים שאנחנו מציעים למכרז ידועים עכשיו רק לשני אנשים -
לך ו...", החוורתי, "לי" אמרתי בקול חלש. נזכרתי בדבריה של
המזכירה מהבוקר, על המסמך שלא ביקשתי.
"בדיוק!", אמר לי המנהל "ועד שהעניין הזה לא מתברר עד הסוף,
אתה מושעה מהפעילות שלך. מבחינתי אתה עכשיו בחופש".
התנצלתי בפני היושבים בשולחן וקמתי עם המגש והאוכל שכמעט ולא
נגעתי בו.

ירדתי אל הרחוב למטה, נכנסתי לבית קפה הראשון שראיתי והזמנתי
קפה אחד לקחת. ארזו לי את הקפה בכוס נייר ומכסה שקוף מפלסטיק.
זרקתי מספר מטבעות על הדלפק ומיהרתי החוצה. הלכתי כמה דקות עד
שמצאתי ספסל ריק והתיישבתי בו, באמצע הרחוב הסואן. הבטתי על כל
העוברים והשבים, המכוניות, הבניינים ואל השמיים האפורים ולקחתי
לגימה קלה מהקפה. `האם כל העולם השתגע או שזה רק אני?` ניסיתי
להיזכר איזו רגל ירדה ראשונה אל הריצפה בבוקר והפסקתי עם כיוון
המחשבה הזה בביטול. `זה לא הזמן לאמונות תפלות`.
ניסיתי שוב את מזלי עם הטלפון של חברתי ולשווא - `אינו זמין`
מתעקשת הבחורה בעלת הקול המונוטני מעברו השני של הקו.
זרקתי את הכוס, כמעט מלאה אל הפח הקרוב ומיהרתי חזרה לעבודה.
נכנסתי אל הבניין, לחצתי על הכפתור שמזמין את המעלית, אבל לא
את העליון למשרד, אלא את התחתון לחניון. הדלת נסגרה. `P2`
בחרתי. ירדתי 3 קומות ורצתי עם היפתח הדלת אל עבר המכונית. רכב
אחר חנה שם במקומי. עשיתי סיבוב קטן רק בכדי להשקיט את קול
ההגיון הפנימי. בפנים הרגשתי שהרכב לא שם. מישהו נוסע עליו
עכשיו.

`מונית, אני חייב מונית`. בדקתי בכיס ומלבד כמה מטבעות וכרטיס
אשראי לא היה דבר. `אני חייב כספומט`.
עליתי חזרה למעלה במדרגות, רצתי חזרה אל הרחוב ומיהרתי אל
מכשיר הכספומט הסמוך. החלקתי את כרטיס האשראי שלי פנימה והוא
נבלע ללא הסבר. תחושת כעס עלתה וצפה, נכנסתי אל סניף הבנק
וניגשתי לאחת הפקידות.
"הכספומט שלכם בלע לי את הכרטיס", אמרתי בקול נסער. מספר אנשים
הפנו את מבטם אליי.
"מה מספר החשבון שלך אדוני?"
"מה?" צעקתי בחזרה, מבלי להבין כלל את השאלה.
"מספר החשבון שלך בבקשה, אדוני"
"למה את צריכה מספר חשבון? זה הכרטיס האחרון שנבלע במכשיר!!!"
לא שלטתי בעצמי.
סגן מנהל הסניף, שהחל לקלוט את המהומה שהתרחשה, פנה אליי וביקש
שאבוא עימו אל שולחנו שהיה בקצה המרוחק יותר בבנק.
"שב" פקד עליי והתיישבתי בצייתנות.
"תביאי לאדון בבקשה כוס מים. נראה לי שהוא זקוק לזה" ביקש
מהפקידה ומיד מצאתי את עצמי שותה את כוס המים עד תומה.
"תרשום לי בבקשה פה את הפרטים שלך" אמר סגן מנהל הסניף.
רשמתי את שמי המלא, מספר זהות ומספר חשבון הבנק על פיסת נייר
מרובעת.
סגן מנהל הסניף הקליד את בפרטים למחשב ופניו נהיו עגמומיים.
"אין פלא שנבלע לך הכרטיס, אתה בחוב רציני לבנק"
"זה לא יכול להיות" מלמלתי לעצמי "פשוט לא יכול להיות".
"אני רואה שמשכת סכומים גדולים מאוד של כסף הבוקר מכאן" המשיך
סגן המנהל.
"אני לא יודע מי אישר חריגה כזו, אבל תיכף נברר מה עושים".
פניו לבשו ארשת רצינית מאוד, שהזכירה לי את מנהל בית הספר
היסודי כשהיה בא לנזוף בתלמידים. הבנתי שאני מבזבז את זמני.
"אין דבר", אמרתי באדישות "אני אחזור מיד".

יצאתי מסניף הבנק והתחלתי ללכת לכיוון ביתי. צעדתי כמעט שעתיים
רצופות בקצב מהיר, מנסה להבין מה השתבש היום. קיוויתי שאולי
הכל זה סתם חלום גרוע, או צירוף מקרים של אירועים שעם מעט
הגיון יהיה ניתן להסבירם בנקל. אבל שום דבר לא הסתדר לי בראש
הכל נראה פתאום מאוד מעורפל. הרצתי בראש עשרות פעמים את אירועי
היום מבלי להבין מה עמד מאחוריהם. איך ייתכן שהיום שהחל באופן
שיגרתי לחלוטין הפך להיות סיוט ארוך ומתמשך.
הגעתי אל הרחוב בו אני גר והופתעתי לראות את מכוניתה של חברה
שלי חונה ממש מתחת לבניין. אבל ההפתעה הגדולה באמת הייתה לראות
את המכונית שלי חונה ממש אחריה, כאילו לא נסעתי בה כלל הבוקר
לעבודה. מחכה במין תמימות שכזו של `אני לא נעלמתי לך, אתה זנחת
אותי`.
עליתי במעלה חדר המדרגות במהירות הכי גדולה שיכולתי. התקרבתי
אל דלת הדירה ומתוכה נשמעו רעשים וציחקוקים. הושטתי יד אל תוך
הכיס ושלפתי את המפתח. השחלתי אותו במהירות לדלת וסובבתי. הדלת
נפתחה והרעשים נשמעו קולניים יותר. התקרבתי בצעדים מהוססים
לכיוון חדר השינה, פתחתי את הדלת שהייתה מעט פתוחה מלכתחילה.

אימה אחזה אותי כשהבנתי את מהותם של הקולות.
חברה שלי גנחה בקול ומעליה רכנה דמות שנראתה מוכרת למדי.
נראה שהם היו מרוכזים באקט עצמו שבכלל לא שמו לב שנכנסתי.
שלחתי יד אל השידה ושלפתי מהמגירה התחתונה את האקדח.
דרכתי אותו בנחישות ושיחררתי כדור.

הרגשתי צריבה נוראה בגב ונפלתי על המיטה.
פתאום הבנתי - הכסף מהבנק, המסמך, המכונית, הסיסמא במחשב,
ההערות הציניות.
האיש הזה שראיתי בנתיב הנגדי...

זה הייתי אני.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אלי אלי שלא
יגמר לעולם.







חבר כנסת מצוי.


תרומה לבמה




בבמה מאז 20/7/01 3:02
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
שב לול

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה