מילותייך האחרונות אלי היו: "אני אוהב אותך, תמיד ידעתי את זה,
אבל אני לא יכול להתמודד איתך. אנחנו כל הזמן רבים וזה פוגע בי
מאוד."
תמיד ידעתי שהוא יעזוב אותי, כמו כל השאר. וכמו כולם, גם עכשיו
אני מרגישה, שוב, שאולי פיספסתי משהו.
וזה מוזר, כל אחד שהכרתי אמר לי את המשפט: "אני לא יכול
להתמודד איתך."
אני לא מבינה מה יש להתמודד.

טוב, רגע, אני מניחה שאני חייבת לכם לפחות רקע.
אז כפי שאתם בטח יודעים, אני שרון, בחורה ממוצעת מבית שבור.
אני לא מדברת על בית שבור מבחינה שאמא שלי אלכוהוליסטית ואבא
שלי מובטל.
אלא בית שבור מבחינתי. לא היה לי טוב שם.
כן, כן, אני אגואיסטית. תמיד חשבתי על עצמי קודם. לא שלא הייתי
חושבת על אחרים. אבל כן תמיד שמתי את עצמי בראש הרשימה.
סליחה, למה לא? מגיע לי! כל הילדות שלי, טוב אולי לא כלל
הילדות שלי, אבל כל הבגרות שלי הייתה מסריחה.
הילדות שלי, אחחח, אני מתגעגעת לשנים הטובות. אתם לא? עד גיל
9- 10 היינו רק אחי ואני.
ואז ההורים שלי החליטו: "לא שכבנו מספיק בזמן האחרון" והביאו
עוד שני ילדים. מאז, המצב הידרדר.
כל שנות התיכון שלי היו רק מריבות, ו"מרד הנעורים" בלט אצלי
הכי הרבה.
שכבתי לראשונה בגיל 16 וחצי, לא מתוך אהבה, ואני לא מכירה אף
אחד שזה קרה לו.
בגיל 17 וחצי כבר הרגשתי שאני ממש בזבוז. ואני מניחה שהכל נבע
מהמרד.
שנאתי את אמא שלי. והיא ידעה את זה טוב מאוד. דאגתי להגיד לה
את זה כל הזמן.
ואבא שלי. טוב כל מה שיש לי להגיד עליו זה שהוא אימבסיל.
הוא היה ממש שפוט של אמא שלי. אבל כמה שהיה ככה (טוב כמעט
תמיד), הוא היה מתנהג אלי טוב. מביא לי כסף, לוקח אותי למקומות
וכל מיני דברים.
אולי אותו באמת אהבתי, אבל מצד שני שנאתי את שניהם. לא יודעת.
כן, גם כזאת היית תמיד. תמיד התלבטתי בין דברים.
"מצד אחד... אבל מצד שני..."
שיגע אנשים. תמיד.
אני עכשיו בשנותי המבוגרות. הורי מתו בתאונת דרכים. זה היה
צפוי. מכונית דפוקה (סובארו פשע רשע) הייתה לנו, ואף פעם לא
היה לנו מספיק כסף לקנות חדשה.
אז כל מה שנותר לי עכשיו זאת העבודה המחורבנת שלי, שאני שונאת
כ"כ. הבוסית שלי כ"כ אידיוטית, שאני אפילו שוקלת להתפטר. הכסף
במילא לא כזה טוב, אבל מצד שני יש לי המון תשלומים שאני צריכה
לשלם, דירה וכאלה.
והוא עזב אותי.

לא, אני לא אבכה, אני הבטחתי לעצמי שאני לא אבכה.
טוב אז כל מה שנישאר לי זה העבודה, 3 האחים האחים שלי שאותם
אני כה "אוהבת".
אף פעם גם איתם לא הייתי בקשר. לא באותו קשר כמובן כמו עם אמא
שלי, אבל עדיין. אני האחות הכי גדולה, ובגלל זה ציפו ממני שאני
אתן דוגמא.
אבל איזה דוגמא הם רוצים שאני אתן אם הם שנאו אותי ואת כל מה
שייצגתי?
לא יכולתי להשתנות, וכשאני חושבת על זה, לא השתנתי בכלל.
אני אותה אגואיסטית רעה, שאומרת כל מה שיש לה להגיד בלי לשים
זין.
אני פוגעת בלי חשבון. זה הדבר שאני הכי שונאת בי.
ואת כל הטכנולוגיה המסריחה הזאת, אבל זה החיים שלי. לא יכולה
בלי מחשב ואינטרנט.

כמובן, נשארו לי החברים והמסיבות.
שהייתי קטנה זה היה כל החיים שלי. אני מניחה שגם עכשיו. אמנם
המסיבות התמתנו. לא עוד מסיבות הבי מטאל קשוחות עם פוגואים
עצבניים.
יותר פאבים עם מוזיקה מלודית שאפשר עוד לדבר עם האנשים מסביבך
ולא לצרוח.
5 שנים עברו. אולי פחות. אולי יותר. אני כבר לא שמה לב. אבל
השיר המלודי שאני לא אשכח בחיים זה The Beloved's Cry.
דיאנה, חברת הילדות שלי, תגיד שאני עדיין ילדה. Orphaned Land
כבר לא מה שהיו, כמו כל להקה שהיא שומעת.
כי היא מסוגלת לעשות סוויצ'ים ולשנות סגנונות. אני, כשאני
אוהבת, אני אובססיבית.

אז נפגשנו במסיבה. כן התגעגעתי למסיבות הפרועות. כמובן שרוב
הנוכחים היו בני 15 שלא ידעו מה הם רוצים מהחיים שלהם. אבל
כמוהם גם אני לא ידעתי מה אני רוצה מהחיים שלי.
לא מזמן השתחררתי מהצבא. גם כן חרא של מקום. אז אמרתי נלך
למסיבה לדפוק את הראש. ושם הוא היה...
באור יהודה אין אנשים כאלה. ערסים ופאקצות מאכלסים את העיר
הזאת.
אני לא מבינה למה לא עברתי, אם רק המחסור בכסף לא היה בעיה.
הוא היה כ"כ יפה. שיער ארוך. פנים יפות. ערן...
הסגנון שלי.
תמיד היה לי משהו לבחורים עם שער ארוך. זה פשוט יפה.
זאת אחת מהסיבות שאני שונאת את צה"ל.  הוא היה אחד ממארגני
המסיבה. לא רציתי לבאס אותו ולהגיד לו שהמסיבה על הפנים.
אבל מצד שני יכול להיות שזה היה בגלל  שהייתי מנותקת מהסצינה?

חזרנו לדירה שלו. דירה קטנה ולא מסודרת. ראו שהוא גר לבד.
התחלנו להתמזמז ואז נזכרתי בכל הבגרות שלי. זה תמיד היה ככה.
אמרתי לו: "תראה, אני רוצה להיות איתך, ואיך שאני רואה את זה
(חייכתי) גם אתה, ואני מניחה שאם היית יודע שזה זיון בטוח לא
היית מביא אותי לפה.
אז יש לי הצעה בשבילך. הלילה פשוט ניהיה ביחד. נכיר אחד את
השני. נמאס לי שכל ערב זה מישהו חדש. אני רוצה שמישהו יהיה
איתי תמיד."
הבנאדם התחיל לבכות. ממש התפרק. רציתי לצחוק אבל התאפקתי.
"מה קרה?" שאלתי. "סוף סוף מישהי נורמאלית." הוא אמר ונישק
אותי.
הוא חיבק אותי כאילו אין מחר. החיבוק שלו היה כ"כ מבטיח.
נראה לי שהוא היה הראשון (חוץ מדיאנה, אבל היא לא נחשבת כי היא
כמוני) שקרא לי נורמאלית. זה נתן לי להרגיש טוב עם עצמי. תפסתי
את הפנים היפות שלו ונישקתי אותו.
פשוט נשכבנו במיטה והתחבקנו.
זה היה הלילה הכי יפה שהיה לי מזה זמן רב. הייתי כ"כ שמחה.
לבוסית שלי אפילו אמרתי שלום. הייתי נורא שמחה.

שנה וחצי הייתי איתו, היינו רבים ומשלימים. הולכים למסיבות
הגרועות שלו. מזדיינים. מתמסטלים. משתכרים. ואז רבים עוד פעם.
ושוב אותן המילים לפני שהוא עזב אותי: "אני לא יכול להתמודד
איתך, איתנו. אני אוהב אותך. להתראות."
הוא לקח את הדברים שלו והלך. אני לא מבינה אותם.
באמת.

אז הייתי בדיכאון שבוע. אבל הדיכאון שלי לא מתבטא בכך שאני
יושבת ובוכה.
אני מוציאה את העצב שלי בצורה אחרת על אנשים. פעם זה היה על
אמא שלי, עכשיו זה על החברים. לא שיש לי כ"כ הרבה.  אני בהלם
שדיאנה עוד נשארה איתי.
אבל אני מניחה שזה מתוך הרגל. רק איתה אני עוד בקשר מהתיכון.
בצדק. שנאתי כמעט את כולם משם.
רומן ושוקי נעשו מפורסמים אבל מתו אחרי חצי שנה שהדיסק הראשון
שלהם יצא (בהצלחה גמורה אני חייבת להוסיף), ממנת יתר.
שני אידיוטים.
אבל כן היה לי כיף איתם. הם היו שני האנשים הכי סדיסטיים
שהכרתי.
אליהם אני באמת אתגעגע.
אז הגיע יום שבת. שבוע אחרי הפרידה. דיאנה באה אלי כמו בכל
יום.
ושוב אני צועקת ומתלוננת בטלפון על אחי. אחרי כמה זמן, כנראה
כי נמאס לה, היא פשוט לקחה את השפופרת מהידיים שלי ואמרה לאחי:
"שמע, אתה מכיר את העצבים שלה, אני אגיד לה להתקשר כשהיא תהיה
רגועה יותר, טוב? ביי." וניתקה.
"למה עשית את זה?"
"תגידי את נורמאלית? את צועקת כמו משוגעת כבר חצי שעה. אין לי
כוח לזה."
"יופי. חבל. אל תעשי את זה עוד פעם."
"נראה."
שיחות אמא ובת. חינכתי את דיאנה טוב. אני שמחה שהכרתי אותה. אם
לא הייתי מכירה אותה את שוקי ואת רומן, אני חושבת שהחיים שלי
היו פשוט משעממים.
אמנם פחות מסובכים, אבל אני לא חושבת שאני יודעת להתמודד עם
משהו לא מסובך. משהו קל מדי היה משגע אותי.



שוב אותה סיטואציה. אבל הפעם באמת אהבתי אותו. הכרתי אותו לפני
שנה וחצי והפכנו להיות חברים טובים. מי ידע שאני אתאהב בו?
זה היה שונה מכל הפעמים שפגשתי מישהו. לצערי כמו בכל פעם שאתה
יודע שיש משהו שאתה רוצה אבל לא יכול להשיג, הייתה לו חברה.
הוא היה כ"כ מושלם. אהבתי כל דבר בו. והיא...
היא הייתה כ"כ מושלמת, מכל הבחינות. שנאתי אותה על כך שלא היה
על מה לשנוא אותה. שונאת מושלמות. היא בטח מהאלה שבאו מהבית
המושלם, הסתדרו טוב עם ההורים והאחים. קשר טוב עם כל החברים
הרבים שהיו להם.
מכירים את זה? היו לי שתי חברות ממש טובות מהבית ספר שהיו
כאלה, מלי וחן. אהבתי אותן מאוד. אני מתגעגעתם אליהן גם כן.
מעניין מה קורה איתן עכשיו.
אבל שניהיה בקשר זה היה צפוי שלא יקרה. חברות טובות, אולי.
אבל לא היה לנו שום דבר במשותף.
חן ומלי. נוסטלגיה.

הרמתי את הטלפון וחייגתי את המספר שלו. חבר שלו ענה. הם גרים
יחד. שאלתי אם הוא נמצא.
"כן שרון, הוא נמצא. אבל הוא בדרך לטלי."
אפילו השמות שלהם התאימו. טל וטלי. שנאה הציפה אותי.
"אולי תתקשרי יותר מאוחר? הוא לא במצב טוב. הוא נפרד ממנה
היום." דפקתי את החיוך הכי גדול.
"יניב", אמרתי, "אני חולה עליך, ביי." וניתקתי.
השעה הייתה 4. התקשרתי כי רציתי להיפגש איתו בערב. חשבתי על מה
אני הולכת להגיד לו עכשיו שהוא פנוי. פתאום הטלפון צילצל.
"הלו?"
"היי, זה טל. התקשרת אלי עכשיו? מה רצית?"
אמרתי לו שרציתי להיפגש איתו כדי לדבר קצת. והוא אמר שאין לו
בעיה.
הקול שלו כ"כ יפה. רעדתי שדיברתי איתו. קבענו ב 10 אצל מייק.
אני בהלם שהמקום הזה עדיין פתוח, ועוד יותר שמייק עדיין חי.


שהגעתי למקום, הוא ישב בסוף הפאב, כמעט טבע בכוס העשירים
שהייתה שם. התיישבתי ושאלתי "מה קורה?"
פתאום הוא התחיל לשפוך את כל מה שקרה עם טלי. הרגשתי רחמים
מציפים אותי. ניגשתי אליו וחיבקתי אותו. שהוא הפסיק לדבר ופשוט
חיבק אותי, אמרתי לו את זה.

אמרתי לו שאני אוהבת אותו. שאף פעם לא הרגשתי ככה כלפי מישהו.
הוא ישב מולי כולו המום.
כל מה שהיה לו להגיד זה: "באמת?"
הוא הקפיץ עוד טקילה. אולי כבר השמיני שלו. אלכוהול תמיד לקח
זמן אצלו כדי להשפיע.
הוא אמר לי: "תשמעי, בדיוק נפרדתי מטלי, אני לא במצב שלהיות
עכשיו עם מישהי. כמה שאני אוהב אותך. וזה לא הזמן המתאים."
לא כ"כ הבנתי אבל אמרתי "בסדר, אני מבינה." חיבקתי אותו
ושינינו נושא.
אתה אוהב אותי אבל לא יכול להיות איתי. איזה תירוץ דבילי.
זה ממש פגע בי.


התנתקתי מהעולם. במשך 3 ימים לא יצאתי מהבית, לקחתי חופש
מהעבודה, לא עניתי לטלפון ולפלאפון. לא הדלקתי את המחשב.
כלום.
שקט.
גם לא בכיתי. פשוט ישבתי ובהיתי. דיאנה באה כמה פעמים, דפקה
וצעקה ובעטה, ואז הלכה כשנמאס לה. ברגעים שכאלה שנאתי שאין לי
משיבון.

ביום השלישי החלטתי להסגר על עצמי ולענות לטלפון. זאת הייתה
דיאנה.
"אוי, חשבתי שאת מתה. היום זה היום שאמרתי שאם את לא עונה, אני
קוראת למשטרה."
צחקתי. היא תמיד הייתה דרמטית. או שזאת הייתי אני?
"למה לא ענית לטלפון שלך?" היא צעקה עלי.
"לא התחשק לי. לקחתי הפסקה מהחיים."
"הפסקה? על מה את מדברת? יום שבת, אחרי שחזרת לדירה שלך
מהפגישה עם טל, הוא בא אליך ב 3 בבוקר. אבל הוא עשה תאונה עם
האופנוע שלו, כנראה שהכביש היה רטוב מדי".
החיוך שהיה לי כמה שניות הפך לפרצוף הלם. מכירים את הפרצוף?
שאלתי אותה איזה בית חולים ונסעתי לשם מיד.
בזמן שאני נוסעת אני שואלת את עצמי למה זה קרה לי?
חיים מסריחים. למרות שטל לא רצה להיות איתי, אני לא יכולה
לחשוב על להיות בלעדיו כרגע. אסור לו למות.


הגעתי לחדר. הוא היה מלא פרחים ובלונים של החלמה מהירה. טל
עדיין היה ישן. איך שנכנסתי בכיתי.
התיישבתי לידו והחלתי לבכות. התחלתי להגיד כמה שאני מצטערת
וכמה שאני אוהבת אותו. באמת אהבתי אותו.

כנראה שנרדמתי שם, מחזיקה את היד שלו, כי השעה הייתה כבר 8,
והאחות בידיוק נכנסה עם האוכל שלו.
קמתי והבנתי שהיא בוהה בי. אני שונאת שבוהים בי. אני לא מבינה
מה כ"כ כיף בלהסתכל עלי.
נתתי לו חיבוק והרפתי. פתאום העיניים שלנו נפגשו וזה היה
מהרגעים כמו בסרטים של: היכון, הכן, צא - נשיקה!
התנשקנו, והרגשתי שהוא מרגיש כלפי בידיוק מה שאני מרגישה
כלפיו. הוא נראה חלש. מסתבר שאיזה חתיכה נכנסה לו בגוף ממש ליד
הלב.
מחר הוא ניכנס לניתוח.
דיברנו. הוא באמת אהב אותי, צדקתי (אני אוהבת להיות צודקת).
הוא סיפר לי שכל מה שהוא היה צריך זה שמן לעכל הכל. הוא סיפר
לי שכנראה שהוא נפרד מטלי בגללי, כי אני כן חשובה לו, תמיד
הייתי. שמחתי נורא שהוא אמר את זה.
"ועכשיו, לכי הביתה לישון. ומחר אחרי הניתוח, אני אהיה כמו חדש
ואנחנו ניהיה ביחד for ever after."
צחקתי. הוא תמיד ידע איך להצחיק אותי.
הוא ראה שאני לחוצה בגלל הניתוח. אבל הוא הוריד לי את הדאגה.


הגיעה השעה 3. הוא אמור לצאת עכשיו מהניתוח.
התכוננתי לצאת. פתאום הטלפון מצלצל. אח שלו מדבר בשקט ובקול
חנוק: "שרון, היו סיבוכים. הוא מת."
הטלפון נפל לי מהידיים.
לא האמנתי. אנחנו היינו אמורים להיות ביחד עכשיו. לנצח נצחים.

אהבת האמת שלי. מה אני אעשה? היתה לי הרגשה רעה בקשר לניתוח.
קיבינימט.
יום אחרי היתה ההלוויה. לא הפסקתי לבכות מבפנים. אני לא אוהבת
להראות את העצב שלי.
לעולם לא אשכח אותו.

הגעתי הביתה והדמעות לא הפסיקו לצאת. ממש הייתי צריכה אותו
לצידי.


אז הגענו לזמן הנוכחי. בגלל האנוכיות שלי חשבתי שהכל באמת
יסתיים עם סוף טוב. אבל קיטשי מדי. החיים שלי תמיד היו
מסריחים, אז למה לייפות את זה? איבדתי את כולם הרי, לא?
אבל לפחות הוא לא הספיק להגיד לי : "אני לא יכול להתמודד
איתך."