אני יושבת בארוחת שישי עם המשפחה,
ומדברים על כל מה שקרה.
פתאום החדשות מציגות לפנינו, מה שלא תמיד יוצא לנו לראות.
ערבים מסבירים למה הם סובלים, וחיילים מסבירים שזה לא הם
מחליטים...

והערבי שבי צועק ובוכה, למה?! למה העם שלי כה מדוכא?!
ארבע שעות לעמוד במחסום ולא נותנים לי לעבור?
תתרגל אמרו לי, כל חייך תחכה בתור.

ואבא מספר שבצבא, הם נסעו לחברון ויצא הקצין
ודפק בדלת בבית של ערבי, ואמר לו תצא - עכשיו זה בשליטתי.
והערבי שבי זועק ומסביר:
הם לוקחים לי את הבית, ואין לי לאן ללכת כי הערבים חושבים שאני
בוגד, והיהודים... נו באמת...

ואז אחותי מספרת שבשירות הצבאי, ראתה מתנחלים
שהשתלטו על החנויות והבסטות של הערבים.
לקחו להם את האוכל, הכסף והפרנסה
והערבי שבי שואל... מה נשתנה?

אני ימנית מטבעי, מוחה על האי-צדק שבעולם,
ולמה דווקא אנחנו חיים לצד פגע שכמותם?
למה הם מתפוצצים ברחובות? ולמה אימהות לתינוקות מתות?
ואני נשארתי עם כל כך הרבה שאלות...

והערבי שבי ואני, החלטנו לשים לזה סוף
ושנינו ביחד נחליט איך את הכל בצדק נחלוק.
ואז פתאום מבזק חדשות, סגר בשטחים, או פיגועים נוראים.
ולו נמאס והוא מרגיש מדוכא וסובל,
ואני אומרת לו שילך לעזה... זל.

כי נמאס לי מהמצב, ולו נמאס גם,
אך שנינו יושבים בחדרי, ומתוסכלים יום אחרי יום,
מעריצים את הארץ אך רוצים ממנה לצאת,
מנסים להגיע לשלום, אך לא מוכנים לוותר,
אני הוא אני ואתה בשבילי סתם אחר.

ואני והערבי נפגשים, ליד אנטרדה לזכר הנפגעים.
פה נהרג לי בן דוד , שבעצם הוא גם שלו,
ושנינו בוכים וצורחים
למה?! למה אם אנחנו כל כך סובלים,
אז למה אנחנו לא מפסיקים?!