כאשר נועצים שיניים בבשר אדם ניתן לומר שזה לא פחות מענג
מתלישת שערות בצד האחורי של הרגל העליונה. כאשר הייתי נושכת
אותו הייתי עושה זאת באיטיות כיוון שידעתי את עוצמת השלב בו
הלסתות עושות מאמצים אחרונים לחדור את העור. שלב זה הוא עדין
במיוחד כיוון שהוא נמשך רק כמאית השניה, וניתן לדמות אותו
לאורגאזמה קצרה ביותר עד שלא ניתן להבחין בה בכלל, מלבד הרגשה
עילאית לזמן מינימאלי.
הרגע הזה, בו השיניים דוחסות את שאריות הבשר האחרונות עד שהמוח
הראציונאלי מעכל כי אין יותר באפשרותו לתת לאינסטינקט
הפרמיטיבי יד חופשית- מיכוון שהבשר עלול להיתלש, הוא רגע קסום
במיוחד. בכל פעם שעלתה בידי ההזדמנות לחוות הרגשה ספוגית זו-
לא הייתי מהססת.
הוא לעומת זאת, שלא מתוך רחמנות, דילג על שלב זה. אדם שלא
משכיל לחוות שלב זה, אינו יודע מדוע יש הצורך לנשוך, והוא עושה
זאת במכאניות מיותרת, ואינו מכאיב כלל.
הידיעה הזו, שאין הוא הופך את המלאכה הזו לאומנות טהורה, לא
הטרידה אותי במיוחד מיכוון שלא נתכוונתי מלכתחילה לתת לו את
הערוץ לעינוגים פרטיים.
כאשר היינו מדברים בדברים גבוהים או רוחניים יותר הייתי מדברת
ברוך על ספריי האהובים. במילים שהן פרחים הייתי מלטפת את
ספריי, שהם כמו בטני, מקור הנעימות והרכות. הייתי שולחת אותם
אל האופק ומחזירה אותם למחשבותיי שלמים וריחניים. אומנם הייתי
מתארת אותם במשפטים קטועים וחסרי פשר, אך מבחינתי היו אלה עולם
ומלואו של פרטים השייכים לי בלבד ושלא יוודעו לאדם שמולי באופן
מלא, אלא שידע על קיומם המעורפל ודי.
הוא היה מעמיד פני מבין ויודע, ולא די בזאת- אף הוסיף על דבריי
הבלתי מובנים, לעיתים גם לי, ומחזק אותם במילים שאינן הולמות
את העניין. בליבי, תחילה, האמנתי שאכן יש משהו בדבריו אך עד
מהרה התחוור לי כי הוא למעשה מחקה את דברי לתוך תבניות קבועות,
ואין הוא יודע אותי כלל וכלל. דבר זה שעשע אותי לא פחות משינה
עמוקה וטובה.
כאשר ידי ריקדה על עורפו וגבו החלק, הייתי יודעת שהוא נהנה עד
התעוררות מיכוון שיכולתי להרגיש את התזוזות הבלתי רצוניות של
שרירים זעירים בגבו. עורו היה מתקשה ונהפך כהה, נאסף חדודין
חידודין לידי גבשושיות קטנות. הייתי מבחינה באור מסויים, כי
שערותיו הבהירות והרכות ביותר מזדקפות ומזדקרות כאילו להנהיג
נוכחות. ידי היבשה היתה עוברת גלים גלים כמו סערה רגשית, עד
שלעיתים גברה סערה זו עד לנעיצת האצבעות בצלעותיו בעדינות. הוא
היה פולט אנחה עדינה ובלתי נשלטת כשפיו פעור ברפיון.
הוא היה בעל ידיים מגושמות, ולטיפותיו דמו לגושים קטנים וכבדים
מעיקים על העורף. כריות אצבעותיו לא ניחנו בכל תחושה שהיא לגבי
יכולת העינוג הפשוט והבסיסי ביותר. מיכוון ששתקתי והעדפתי שלא
לידע אותו בדבר כישלונו החרוץ בניסיון התמים- שהרי לא לפגוע
בכבודו היתה מטרתי, חשב הוא בוודאי שמלאכתו מוצלחת כמו אריג
משי על גוף עירום.
מכיוון שאצבעותיי נעמו לו עד מאוד, יכולתי להטיל אותו מעל גבי
ולשלוח יד לגבו כל אימת שמאסתי באצבעות הקשות והבלתי גמישות
להחריד.
דבר אחד היה שנמשכתי אליו ושנגעלתי ממנו.
הראשונה, שיכולתי להימשך אליו ולקשור נפשי בנפשו.
השניה, שיכולתי לדחות אותו מעלי ולהתנתק ממנו לעד.
החלטתי היתה בידי. סופו של עניין הוא שבחרתי בדרך הנכונה. וכך
היה.
| 