אני כושלת שוב ושוב בניסיון לתחום את כל העולה בי על גדותיו
לתוך חרוזים ילדותיים.
המילים מתנקלות לי,
הן מפתות אותי בראשי ונשפכות מפי בבלילה המאיימת להטביע אותך.

אני מנסה להפריח אותן מפי כנשיקות אוויר
אבל אני מקיאה אותן החוצה מבלי יכולת לעצור.
זו לא אני לא את זה רציתי לומר...
אתה קרוב מדי, לכן אתה שומע את כל ההבל שעובר בראשי ברגעי
שעמום
אני לא טראגית, להיפך, אני קלילה.
קלילה כענני אביב, כבוקר יום ראשון, כפריחתו של אדובן ברוח.

אני מנסה לנקז במגב את כל המילים שהקאתי לתוך הביוב לפני
שתבחין בהן...
אל תבחין בהן, תן לי להשאר בגדר זיכרון קליל, כזה שצף ועולה
ומתנגנן בראשך בלילות קיץ חמים. לא כזה ששוקע ברוב כובד בצד
האחורי של הראש, היכן שאתה מחביא באריזות מסודרות את כל אותן
ההחלטות הקשות שכבר קיבלת, את כל אותם הדברים שלא תהרהר בהם
שוב.