אני מסתכלת אל נוף הרפאים, אל הלילה היפה - חושבת על בובאתך
המסכנה ומחליטה לקרוע את מה שכתבתי.
כן, כמו שניחשת אני שוב סובלת מהתקף דמעות,
אני חסרת מנוחה - וחוסר מנוחה
אצלי פירושו אתה.
גם כשאני מטיילת בחוצות העיר נחפזות מחשבותיי עליך;
פעם בשמחה וגיל - ופעם שוב בעצב.
ממתינה לדעת האם גורלי ישמע את תחנותיי
ואז אוכל לומר כי מצאתי את ביתי האמיתי, שעה שאוכל לעופף אל
בין זרועותיך.
אך, האם יש גורל?
מדוע נגזר עליי לחיות בלעדייך?
אהבתך עשתה אותי האומללה והמאושרת כאחת.
בוא, בוא א-ל-ו-ה-י-ם, כבד בנוכחתך את זאת שהיתה עושה אלף
מילין כדי להטיל עצמה לידך ולעולם לא לזוז משם [...]
אך גירשת נשמתי לחשכה חיצונית בה נרקבות עצמות.
עשית אותי כמו לא יכולה להרגיש ולראות.
סלח לי על זה שאיבדתי את נשמתי, חלק ממך.
והותרתי לה לשקוע במרה שחורה. |
