משהו שכתבתי במסע לפולין:

בפאתי עיירה קטנה
במרכז באר מלאה מים
ומסביבה רוכבת לה צעירה על סוס
מסתכלת לכל עבר, לפעמים לשמיים.
רואה היא פנים חודרות, עיניים קטלניות
ושנאה מבצבצת ממצח התושבים.
ממולה התהלך לו אביון לבוש פסים
ופניו נפולות, גורר את גפיו המרופטים
וזאת מסתכלת לעברו במבט של אימה.
הסוס צוהל והיא רוכבת הרחק מהעיירה,
רוכבת בין שדות וכרמים ירוקים
אל תוך הרים מושלגים ולבנים.
מסתירה את הכאב, החזירה את הסוס לאורווה
והביטה מעל לעננים על העשן שמתוך העמודים.
נזכרת במסכן לבוש הפסים,
דמעה זולגת על פניה
והשתיקה רועמת...