[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אינדיגו בלו
/
גבר חם, אשה קרה

הראש שלי הוא מחסן ענק לסחורות בלתי עתידיות. אני שמה בו הכל.
שום דבר מזה אני לא באמת צריכה. בחישוב פשוט של נפח מוח אפור
דהוי אני משערת שתשעים אחוז תפוסים במלל סדרתי בלתי שמיש.
לפעמים אני מחפשת דבר מה ולא מוצאת, הכל מאורגן רע כל כך. מה
שחסר לי במוח זו ספרנית סקנדינבית עכברית למראה שתזחל לאורך
המדפים ותשלוף מה שצריך.
ומה כבר צריך. אני משתדלת לא להשתמש בו. ולא כדי לחסוך. אני
חוטפת מזה כאבי ראש איומים. אבל הוא חייב להישאר מלא, הזכרתי
לעצמי. או שיבוא הריק. וזה מה שמפחיד באמת, נדמה לי שהריק מחכה
בסיבוב, אחרי עקומה חדה במיוחד.

בדרכי אל הכלום לא טרחתי לצייר סימני גיר קטנים על הרצפה. גם
לא לקחתי חוט לסמן את דרכי החוצה. אפילו פנס הלוגני נורמלי לא
הבאתי. אני, הצופה התמידית, לא הקפדתי לכסות כראוי את עקבותי.
גיששתי את הדרך רק לפי הריח. לכלום יש ריח מאוד ספציפי. הכלום
מריח כמו חדר שהיה סגור שנתיים.
היו פעם דם חם ואנשים, אני זוכרת כשאני מסתכלת בתמונה שמצאתי
בתיק עור שחוק, שחור לשעבר, שהיה מונח לי על הכתף. הם נשארו
לגור בערי השינה, חולמים חלומות על מכונות כביסה חדישות, סלוני
עור באוף ווייט, ערוצי כבלים משופרים ומעבדים חזקים יותר
למחשביהם.

חלקיקי מידע נטענו לזיכרון, שטוחים, סרטים אילמים בכתוביות
וללא ערוץ הרגש. כשהייתי חמה יכולתי לנגוע בהם. אולי אפילו
לנשק בלי מבוכה כוססת בלחיים. היו ימים כאלה, או שזה הזמן שלי
מתעוות לאחור ומערבל סדרות טלוויזיה ישנות ויערות אפלים במרחב
הזיכרון. עוד רבצו בתיק משקפי סקי ישנים, סכין יפנית כסופה
וליפסטיק כהה לאישה האובדת, בלעדיו אני נראית מחוקה.
רק אתמול בלילה הגחתי מהשומקום אל הרחוב ולא ידעתי את השפה. גם
לא את האנשים. לא היה לי מושג איפה אני גרה. עצרתי בפאב
והזמנתי בתנועות ידיים בקבוק שלם של וודקה אבסולוטית קפואת
עין. שתיתי והיא קיננה לי בקיבה וזממה תרגילי שכרות. זרקתי
פנימה צלחת של בוטנים כדי להרגיע אותה.

לידי ישבה על כיסא גבוה אישה יפה, ארוכת שיער, חלקת פנים,
אישונים דולקים, עיני פלדה רותחת. חייכה אלי. היו בה מספיק
חיוכים לכל העולם, כולל אותי. חייכתי בחזרה. היא היתה קלה
ועליזה והיה שובל מהבהב של אור סביבה. אני קירה, היא הציגה את
עצמה. חיפשתי תשובה. שם. לא נשלף כלום. תחושת החמימות שלה
הציפה אותי לרגע וכבתה. שקעתי אל עצמי בחזרה. האיש בבאר, בן
שלושים ותשע כבר ודומה שתי טיפות אלכוהול לאהוב בדוי ונמלט,
הזמין לי מונית הביתה. הנהג שתק כל הדרך, רק ככה הצלחתי להגיע,
במונה פועם ובפרצוף מלא חששות. תמיד הפחד שלא יספיק לי הכסף
לשלם. הספיק.
טרקתי את דלת המונית והיא טירטרה לה הלאה במעלה הרחוב.

כניסת אבן מרוטה, בית ישן ומכוער, כביסה יומיומית טלואה
בחזיתו, מטפטפת ריחות ניקיון סטרילי אל המדרכה. טיפסתי במדרגות
וגיליתי שהמפסק המוכתם מוכר, שאני מזהה את הדוגמה המהוהה של
המרצפות החומות הישנות ושהמפתח מתאים לדלת. נכנסתי לאט, בהתחלה
לא זכרתי מה אמור לקרות מבפנים. המאורה היתה די ריקה, חוץ
מהשידה ומה שעליה וציור אחד שנשאר תלוי מעל המיטה. שמתי את
התיק על מסמר חלוד ונשכבתי על המיטה. התהפכתי והסתכלתי בציור.
כמו כל ציורי הנוף, היו שם שמים ואדמה ועצים ודמות גורלית
מתרחקת מטושטשת. אבל הסתכלתי שוב בציור כי היה בו משהו מטריד.
ואז ראיתי את זה: הפנים שהיו שלי, מציצים בי בקפלי האדמה.
זיהיתי שאלה פני שלי, למרות שלא זכרתי שאי פעם ראיתי אותם
משתקפים אלי ממראה או מחלון ראווה מקרי. מה פתאום מישהו מצייר
את פני בתוך האדמה, כמעט מסתיר אותם אבל גורם להם להופיע במבט
שני. מה הטעם. ומי זה הצייר שמכיר אותי. מיששתי את הקנווס. הוא
היה עשוי קנווס. הציור היה טמפרה, כמעט שהרחתי ניחוח ביצים
קלוש. חיפשתי חתימה, לא היתה.

התפשטתי וזרקתי את הבגדים על הרצפה כאילו אין מחר. הדלקתי
רדיו. מצאתי תחנה טובה, השמיעו את אותו שיר שוב ושוב. שלום
חשיכה, ידידה ותיקה, שר לי הצמד בהרמוניה קולית מופלאה, מלות
הנביאים כתובות על קירות הרכבת התחתית, הם שרו. הרגיע אותי
לדעת את זה. נעשיתי שקטה וישנונית. התקרה היתה סדוקה. המילוי
ביצבץ מתוכה, מתפורר ועבש. זה החליא אותי. עצמתי עיניים
וניסיתי לברוא תקרת לואי הארבעה עשר מוורסאי נניח. אין לי
דמיון בכלל, כל מה שהצלחתי לראות זה חתיכות מילוי נושרות
ומצפות אותי בעובש.
מרחתי קרם לחות תחליבי על העור הצמא, הרגשתי אותו מתרפה בהקלה.
סידרתי את הכרית בשקע הכתף ושקעתי בה ובתרדמה. כשהתעוררתי
הרגשתי מוזר, מין חוסר שיווי משקל משונה, כאילו אני בגוף אחר.
רציתי לקום, אבל לא זזתי. משכתי את החוט של המנורה שעל השידה.
ראיתי שאין לי רגליים. השמיכה היתה ריקה מהירכיים ומטה.
נבהלתי. בעזרת הידיים, היו לי שרירים ממש חזקים בזרועות, משכתי
את עצמי לישיבה. ישיבה ללא רגליים זו הרגשה של חוסר. כמעט
איבדתי שיווי משקל ונפלתי קדימה. הושטתי יד ותפסתי חזק את
הסדין והצלחתי להתייצב. התחלתי למשש את הגדמים. הם נראו ישנים
מאוד, עם רקמת צלקת מכוערת.

היתה עלייה כמעט מורגשת בטמפרטורה, והשמש עלתה וטיפסה בזריזות
לאמצע השמים. שלחתי אליה מבט מהחלון שמול המיטה. היא היתה
ירוקה. דווקא המראה המשונה הזה עשה אותי שלווה. זה חלום, אמרתי
בקול רם, וכמו בחלומות על חלומות צבטתי את עצמי, חזק, דם ירד,
וצעקתי מכאב. היו לי ציפורני מתכת חדות בקצות האצבעות
החיוורות. אז זה לא חלום, הירהרתי כשלא התעוררתי. ציירתי לעצמי
חיוך של סמיילי על גבי המיטה כדי להתעודד. ציירתי את הפה לגמרי
עקום. חשבתי על זה בהיגיון. אני כנראה ביקום מקביל, אין הסבר
אחר. נרדמתי שוב. התעוררתי. הייתי רגילה ושלמה. ליטפתי בהוקרה
את כפות הרגליים. הן היו כמעט כמו חדשות.

מישהו הביט בי. כמו בסרט מתח זול, הרמתי את העיניים וראיתי גבר
עומד ליד קצה המיטה. לגבר שעמד ליד קצה המיטה היו פנים ישרים
ונאים, אף דומיננטי מעל חיוך שרמנטי ועיני דבש נוזלי. שלום,
קוראים לי דוקי ואני מגיש בערוץ הילדים, הוא אמר תוך כדי שהוא
מתקרב אל פני, ומסמיך אל עיני מכתבי מעריצות מבושמים על תקן של
המלצות. הוא התגלגל לאחור במהירות, קם ופשט את חולצתו באיטיות
מגרה. הוא עשה סטריפטיז לעצמו, עיניו מעריצות את הגוף השרירי
הקטן והפריך שהתגלה מתחת לבגדים שישבו עליו בטבעיות מזוויעה.
מתחת לעורו החלק רחשו אלפי מלים קטנות ואני התקרבתי כדי לקרוא.
הוא היה חם ופלט אדים קלים ונהמה חרישית של פתחי אוורור
תעשייתיים. המלים, הן היו מבולבלות וחסרות משמעות. בלי
להתכוון, נרתעתי לאחור, אל תוך ההיסטוריה.

הריק נגע בתוכו, זה היה ברור, עד כדי השחתת הנפש, עד כדי סילוף
הכוונות הפנימיות. בסוף גיליתי מעל טבורו הרדוד מלה אחת קטנה
שלא התהפכה. לזיין, היתה המלה. זו היתה אינדיקציה ברורה שטרם
נפגעו תפקודיו הבסיסיים. מתחת לפטמה השמאלית הרגישה שלו זחלה
לאטה בכתום אוקרי המלה, אחשיו. לזיין אחשיו, אמר היצור, ופער
את פיו. היו לו שיני פירנייה משולשות קטנות וחדות, והוא עט על
החלק הפנימי של הירך השמאלית שלי. צעקתי מכאב ומכעס, והוא הרים
את ראשו המתולתל ושאל, טוב לך כמו שלי? ניסיתי בשתי ידיים
קטנות להרחיק את ראשו מבשרי, משכתי בשערו בכוח והוא צחק
בתאווה, את אשה חמה, ואת מושכת בעיני. זימזמו לי צרעות
באוזניים כשהוא נאק, או, כן, את מדהימה, ולעס בתאווה לוהטת את
ישבני. לרגע צללתי אל תהומות הפחד ושחיתי שם עם מפלצות תת
מימיות חשמליות וקודרות, ואז, ישועה אלוהית קטנה, ניצנצו לי
בראש המלים הגואלות, הלחש רב העוצמה, הכישוף המבורך, עוצר
הטורפים בעודם באיבם. הודיתי לאל ולמילון אוקספורד החדש,
ולחשתי אל חלל הריאות שלו בקול רם, אני אוהבת אותך.

זה תפס אותו בתחילת הסתערות מחודשת והלם בו בעוצמה של לום ברזל
באמצע המצח. היה קול פיצוח גרעינים מחליא וראשו נפתח והתבקע
כמו אבטיח בפרסומות לתאונות דרכים. מתוכו זלגו החוצה והציפו את
המיטה בהילוך אטי אלפי בועות של שמן צבעוני בשלל גווני
הארג'יבי ובשיטת ויאייץ'אס וגלשו על הסדין הדהוי, המכובס
מאתמול, אמרתי לו בנקמנות קלה וצפויה, אבל אין לי טלוויזיה,
איך אני יכולה להעריץ אותך כשאתה לא כאן. לא היתה תשובה. הוא
שכב שם, מסה מאובנת, עם הטורסו היפהפה של אפולו אנכרוניסטי
שרוף מעגלים. פה ושם חלף בו פצפוץ אנרגיה קטן. היה ניכר שהוא
גמר. רגלי היו פיורד נורווגי וחיפשתי את הגרביים. הם היו בקצה
המיטה, ספוגים בועות שמנוניות בצבע לילך. לא היה לי מושג שהוא
טיפוס כל כך ססגוני מבפנים. הרטיבות החלקלקה קצת הגעילה אותי
אבל לא היתה ברירה. כמה מהבועות היו כל כך קלות ששחו אלי
באוויר ואני ראיתי בתוכן הקרנות של הסדרות הטובות בעולם, הכל
היה לו שם. בלעתי כמה בפה פעור והן נדבקו לי לחיך. היה להן
מרקם גרגרי של שידור חוזר. הלכתי לנקות שיניים, ממששת בזהירות
את דרכי, זו שהדבקתי לרצפה פעם בשקדנות רבה כל כך, יהיה צורך
לשטוף ביסודיות, הגרביים השאירו עליה טביעות סגולות זרחניות.

הבעיה העיקרית, אמרתי לדמותי המוכרת לפתע, מדובללת שיער
ומוכתמת במראה, היתה הפרשים בציפיות. הוא היה גבר חם, ואת אשה
קרה. שלפתי תרמומטר ומדדתי את הטמפרטורה הפנימית, והיא שוב
הגיעה לשלוש מעלות פרנהייט. יום אחד אתחיל למדוד בצלזיוס. אולי
באוגוסט. ניקיתי את עיני מקורי העכביש הכחולים שהצטברו לי
בפינות, הם תמיד מספיקים לטוות רשת קטנה כשאני ישנה ועיני
עצומות. אני לא חולמת, העפעפיים חסרי תנועה, זה מה שמאפשר פה
ושם לתפוס איזה חרק עצל ואטי ממציצת דמי הצונן. חפרתי את פנים
האוזניים במקלות, נזהרת לא להתפתות לדחוף אותם עמוק פנימה
ולנקות את המוח. הוצאתי את המקלות המדונגים והסתכלתי עליהם כמו
על מדיד שמן של מכונית. אני מלאה. שטפתי פנים במי ברז מדיפי
אדי כלור. הייתי כפורית כל כך שהפשרתי גלידי קרח. גירדתי אותם
ולעסתי. היה להם טעם של עור רגליים ישן, זה משהו שאני לעולם לא
אעשה בציבור, אבל כאן אין עיניים זרות מלבד שלי. ליתר ביטחון
הוצאתי את הראש מהאמבטיה והבטתי לכיוון המיטה. גופתו הפכה לסבך
תוסס ורוחש של שידורים לווייניים בעשרות ערוצים פנטסטיים. על
כף רגלו השמאלית נדמה לי שראיתי את אורסון גוסס רוזבאד בדיבוב
לאיטלקית. הוא הפיץ ריח מתקתק חלמוני של רכילות וזה צפוי
להזעיק את זבובי האדם הנוראים, הדרוכים תמיד לפעולה. גם בלי
להתקלח, לא נשאר לי הרבה זמן לארוז כמה דברים ולהסתלק. עשיתי
רשימה מהירה בראש, חיטטתי קצת במגירה של השידה ועל השיש
במטבח.

דחפתי הכל לתיק פלסטיק ישן. עברתי מהר בחדר השני, חזרתי למיטה
והעפתי בו מבט אחרון. חצי פניו הימני היה מרוטש ומחוץ, אבל
החלק השמאלי נשאר שלם, והיתה לו הבעה ילדותית כמעט ותמימה.
זבובים התחילו לטוס בחדר כמו אלקטרונים משוגעים במאיץ וזה עורר
אותי בבהלה מהבהייה. היו לי בתיק מברשת שיניים, בקבוק חם,
תרמוס עם תה יפאני ירוק מאתמול, מעיל אלפיני, ספר שירים ומגפי
אלפקה חדשים כמעט לגמרי, שקיבלתי פעם במתנה. נעלתי אחרי את
הדלת. הייתי שקטה מאוד. התחלתי ללכת במורד הרחוב. הסתכלתי רק
למטה, אל הרגליים. נזהרתי לא לדרוך על הקווים שבין אריחי
המדרכה. בדקתי מסביב כמה התקדמתי. מספרי הבתים הלכו וקטנו וצלי
החיוור הלך וגדל. לא אחזור לעולם, שיננתי בפה נקי ומצוחצח.
המלים יצאו רעננות. זרחה פתאום שמש. יצאתי למסע אל ארצות
החום.



( סיפור מומלץ, תחרות הסיפורים הקצרים של הארץ, 99' )







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
וכו אמר
זרתוסטרו לאנשי
הבמה: תיצרו את
העל-סופר!


תרומה לבמה




בבמה מאז 10/4/00 8:00
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אינדיגו בלו

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה