היא היתה מלכה מצויינת. העם אהב אותה. אמרו שהנהיגה כמו מלך,
ונתנה כבוד למדינה. בזכותה, המדינה הנידחת שאף אחד לא הכיר
נפתחה לאור ובמובן מסויים הפכה למפורסמת. בני משפחת המלכות
התגאו במלכה שלהם, במיוחד עם המלכה, שהיתה דוגמת המופת שלה
והנסיכות הקטנות שהעריצו את המלכה עד אין סוף.

שנים עברו והמלכה התבגרה, גדלה. היא ידעה שלא תוכל להיות מלכה
לעד. היא לא אהבה לדבר על כך. הנושא כאב לה מאוד ועד כמה שדחתה
כל מחשבה הקשורה לכך, ידעה טוב מאוד שתצטרך בקרוב לרדת
מתפקידה. היא היתה מודעת לעובדה שמישהי מהנסיכות הקטנות תקבל
יום אחד את הכתר. היא ידעה שאם המלכות תעבור להתגאות ולהיות
דוגמת המופת של מישהיא אחרת. יכול להיות שזה מה שכאב לה ביותר.
כשהזמן הלך והתקרב ניכנסה לפעמים לדיכאון ובכתה בלילות. לעיתים
היו לה סיוטי לילה והיתה קמה מהם רטובה ופורצת בבכי. דברים אלה
לא סיפרה לאם המלכות ולא לבני משפחת המלוכה. סיפרה למלכה אחרת,
חברתה המייצגת ארץ אחרת, הנמצאת באותו מצב, שגם היא היתה בוכה
על כך וגם לה נושא זה כאב. לכן לעיתים רחוקות היו מעלות את
הנושא.

עברו ימים, עבר שבוע, עברו חודשים, עברה שנה. הגיע היום. אנשי
המלוכה, נציגי המדינה ואם המלכות התארגנו לקראת טקס הסיום.
סידרו כיסאות וספסלים לאנשי העם שהיו צריכים לבוא. המלכה,
שהיתה אמורה להתארגן בחדרה, סיימה להתארגן מזמן וישבה במירפסת
בוהה בנוף וחושבת. היא עברה על נאום הפתיחה שלה שוב ושוב שהיה
כתוב על דף מוחזק בשתי ידיה. אם המלכות ניכנסה לחדר וראתה אותה
יושבת במרפסת. התישבה לידה.
"ממה את מטורדת?"שאלה. המלכה הסתכלה על הריצפה וכופפה את
ברכייה לחזה.
"זה יהיה טקס הסיום האחרון שלי." אם המלוכה הוציא סיגריה
מהתיק.
"נכון" אמרה.
המלכה: "זה קשה".
אם המלכות: "אני יודעת".
שתיקה.
אם המלכות: "גם אני הייתי מלכה פעם. אהבתי את המלכות, כמה
שאהבתי. אבל כמו כל אחת, בא היום שבו נאלצים לפרוש מהתפקיד."
נאנחה. "חיי המלכות הם תפקיד קצר. משקיעים שעות ומאמץ ועבודה
קשה, שעות, ימים ושנים והם לא הרבה בסופו של דבר. עוברים
הלאה."
המלכה: "אני אתגעגע."
אם המלכות: "אני יודעת. אני בטוחה בזה."
המלכה: "ותבוא מישהי אחרת והיא תהיה יותר טובה מימה שאני
הייתי."
אם המלכות: "יכול להיות. אבל את תמיד תהיי הראשונה שעשתה את
תפקידה כל כך טוב והביאה השגים כל כך טובים. את זה אל
תישכחי!"
המלכה: "את תישכחי אותי?" דמעות החלו לרדת.
אם המלכות: "לא מאמי, אני לא אשכח אותך! את יכולה להיות בטוחה
בזה!"
הדמעות החלו מתגברות ויורדות על פניה. אם המלכות מחבקת אותה
חזק.
לאחר שנירגעה, אם המלכות הוסיפה "עכשיו תפקידך הוא ללמד את
הנסיכות הקטנות מהניסיון שלך. ואת מה שלימדתי אותך".
המלכה:"אני אעשה זאת" חייכה.

שתיהן יצאו לקהל שהגיע. המלכה התיישבה על כיסא המלכות ואם
המלכות פתחה בנאום שלה, וכשסיימה את דבריה נתנה את זכות הדיבור
למלכה.
המלכה:
"שלום קהל ניכבד. כפי שאתם יודעים, ולמי שלא, היום זהו הטקס
מלכות האחרון שלי כמלכה. אני היום מורידה את הכתר מראשי ומפנה
את כיסא המלכות.  בששת השנים האלה כמלכה רכשתי המון נסיון
ולמדתי המון. למדתי המון מאישה מסויימת שעומדת כאן לידי, אם
המלכות, שיחד היא עברה איתי הרבה ועל כך אני אסירת תודה לה!
ברצוני להגיד שנהנתי והיה לי כבוד לייצג את הארץ הזאת ולהביא
לה השגים. לנסיכות הקטנות אני רוצה לומר שכל אחת ממכן מקסימה.
אני מקווה מאוד שכל אחת תזכה לקבל את הכתר ותשב על כיסא המלכות
ותגיע להשגים שבהם הגעתי אליהם בעצמי."
המלכה קמה מכיסא המלכות הורידה את הכתר ושמה אותו על הכיסא.
ירדה מהמדרגות עם השטיח האדום הפרוס ונעמדה מול הקהל המוחה לה
כפיים ועומד לאות הערצה וכבוד.

וברגע זה, המלכה הבינה שסיימה את תפקידה.