הסתכלתי עליו. הוא היה ממש מכוער. מן גוש כזה בצבע חום. מה
עושים איתו? לאן אני לוקחת אותו? למה הוא דווקא אצלי? למה
שיוני לא ייקח אותו? ועכשיו אני צריכה לשמור עליו, לטפל בו.
אוף. שמתי אותו אצלי בחדר. אני רק מקווה שאמא לא תשים לב שהוא
אצלי. רק עד מחר בערב. זהו, מחר בערב הוא כבר לא כאן. הם
הבטיחו לי. הם הבטיחו לי שמחר בערב ניפגש ואז אני סוף סוף
אוציא אותו מהחדר. הוא דווקא די חמוד במחשבה שנייה. אולי...
לא, לא. אין סיכוי. הוא לא נשאר אצלי וזה סופי.

או, מצוין. הגיע יום שישי. עוד כמה שעות ואני נפטרת מהדבר הזה.
אמא לא שמה לב. למה שתשים לב. גם אפרת לא שמה לב כשהיא הייתה
אצלי.

זהו, הגיעה השעה. אני לוקחת אותו החוצה, אמא שוב לא ראתה שהוא
אצלי. השטח פנוי, אני בחוץ. המשימה הושלמה. עכשיו אני רק צריכה
להגיע לשם, נו, זה כבר לא בעיה. הנה, אני כבר פה.

"היי מה המצב"? "סבבה".
"נו, הבאת אותו"? "כן, ברור, הנה, הוא אצלי".

ישבנו, הוצאתי אותו, שחר הלך למלא מים, אוהד שרף אותו על מזלג,
אני פוררתי. חבל, הוא באמת היה חמוד.