הגיע החופש... סוף סוף החופש המיוחל.
אם צעדת מחוץ לכיתות בשעות הלימוד האחרונות - יכולת לשמוע את
רחש החופש מזמזם באויר כמו דבורים.
כל הילדים צוחקים מחייכים.
כולם שמחים - כי הגיע החופש, שבועיים וחצי נפלאים בלי ביה"ס -
לא בבקרים בכל אופן, בלי מורים מעיקים ובלי התלבושת האחידה.
שבועיים וחצי של כיף של טיולים, חברים, מסיבות, עניינים -
שבועיים וחצי של חופש!!!
ורק אני ישבתי שם... בשקט - יודעת שהחופש זה לא בשבילי,
כי אצלי אין חופש, עד שאני לא אברח אני לא אהיה חופשייה באמת.
אני כלואה בתוך השגרה בתוך ה"אני" המזוייף בתנועה, בדברים
שלפעמים אני שואלת את עצמי -  מה לעזאזל את עושה?
לעשות דברים בלי מטרה, בלי רצון, בלי ידיעה - לפגוע תוך כדי-
בי, בתנועה, בחברים, בחניכים - בכל מי שקשור אליי בדרך כלשהי.
צלצול - כל התלמידים רצים החוצה מביה"ס עם התיקים בידיים,
מוודאים שלא שכחו שום דבר שאולי יצטרכו לחופש ו... הופ - הים
הטיולים וההנאות קוראים להם!
ורק אני עוד נשארתי שם, מתנהלת לי לאיטי - לי שום דבר ואף אחד
לא מחכה בבית, אין לי שום חופש לרוץ אליו, שום אחד לבלות איתו
את ה"חופש" המזוייף.
ההסעות נוסעות המורים עוזבים ורק המנקות נשארות - לנקות פעם
אחרונה לפני החופש, ואני עוד שם בכיתה, עם התיק המפוצץ עד אפס
מקום, והמגש הריק עם העוגה...
זה היומולדת שלי היום, ואף אחד לא זכר... אמא ואבא שכחו גם כן,
נראה שרק אני זכרתי שאני קיימת...
השעה הייתה שש בבוקר- אמא התעוררה, בשש וחצי היא כבר העירה
אותי... בלי מזל טוב, בלי כלום, התלבשתי בחגיגיות - חולצה
לבנה, ג'ינס, וצעיף צבעוני, כשהגעתי לכיתה כמעט כולם כבר היו
שם וכמו תמיד אף אחד לא שם לב אלי, חיכיתי שמישהו יגיד לי
משהו! אבל כלום, בהפסקה הלכת לסופר ממול וקניתי עוגת הבית עם
דבש לחלק לילדים, ונרות, בכיתה הדלקתי נרות, שרתי לעצמי
יומולדת שמח, כיביתי אותם בנשיפה, והתחלתי לחלק - נראה שרק אז
הילדים שמו לב שאני קיימת - ובאו לקבל עוגה...
עדיין - שום מילה על היומולדת, התייאשתי,
עכשיו בסוף היום ועדיין - אף אחד לא זוכר...
מזל טוב לעצמי...
הגיע הזמן לחזור הביתה....
לקחתי את התיק ועליתי לכביש לחכות לאוטובוס....
אולי בשנה הבאה יהיה טוב יותר...