הייתם שמונה חיילים במחסום,
נשארתם שניים,
אחד נפצע והחלים.
השני לקה בהלם.

שמונה חיילים על מוצב אחד.
חמישה שומרים,
שלושה ישנים.

סיפור מוכר,
ונדוש כל כך.

התקרבו אליכם שני ערבים,
לא חשדתם.
הם התקרבו,
לא נדלקה לכם שום נורה.

הם הגיעו אליכם,
הרימו את החולצות והוציאו את הנשק.

תוך שניות ארבעתכם
נורתם,
נפלתם,
מתתם.

דמכם נזל על האספלט.
הקר,
המלוכלך.

זה לא הספיק להם.
הם המשיכו,
רצו להגיע גם לקראוון,
שבו ישנים עוד שלושה.

הם הגיע,
ירו עוד כמה יריות,
ומאנשים חיים,
נוספו עוד שני קורבנות.

אחרי שעה הודיעו בחדשות,
שישה חיילים נהרגו ליד רמאללה.
אני ראיתי את החדשות,
וריחמתי על המשפחות.

לפנות בוקר דפקו בדלת,
הדלת נפתחה ועמדו כמה אנשי צבא,
הם אמרו שהיה אתמול פיגוע ירי במחסום,
ושארז נהרג.

בכי,
צרחות,
והמון אנשים.

נסענו לאבו כביר,
לראות אותך.

היית חיוור,
לבן כסיד.
הסתכלת עליי,
בעיניים החומות הכה יפות שלך.
וכל מה שרציתי היה,
לנשק אותך.
אבל לא נתנו לי.
אמרו שזה אסור.
אז רק ליטפתי את הפנים היפות שלך.

בצהריים כבר הייתה הלוויה.
תוך כמה דקות,
כבר נכנסת לאדמה.
היו המון אנשים,
בכו,
צרחו,
ואחרי שעה הלכו.

חזרנו הבייתה,
התחילה השיבעה שלך.
פגשתי המון אנשים.
חברים,
חיילים,
משפחה,
ידידים.
כולם הגיעו,
רצו להשתתף בצערי.
רצו לנסות לנחם אותי.

מהר מאוד הגיע
החודש,
יום הזיכרון,
השנה,
ולפני חודש,
השנתיים.
לזכרך!

כנראה שהזמן  ימשיך לעבור
אבל את הזיכרון
לעולם אנצור.

ארז,
לזכרך,
ולזכר עוד חמישה מחברייך.
בני, תמיר, משה, מיכאל, מרק.

                                             יהי זכרכם
ברוך.