הוא היה גבוה מאוד. מאז ומתמיד אמא אמרה לו שלא כדאי לו לעלות
למקומות גבוהים מדי, כי יש סיכוי שהוא יירש את פחד הגבהים של
אביו. זה לא היה כך. הוא אהב להיות ככה, גבוה, כאילו הוא הכי
חשוב בעולם, כאילו רק הוא שם. הוא הרגיש את הרוח על פניו, וראה
את העננים. זה היה המראה היפה ביותר שראה מימיו. העננים ריחפו
להם ועפו בקלילות מרוחקת שכזו, וקרני השמש הבהיקו על השדות
הירוקים שלמטה. הוא המשיך לנוע קדימה, יחד עם העננים. השדות
הירוקים התחלפו אז, כבן רגע, ונהפכו להרבה הרבה אפור. פשוט
אפור. בטון, בניינים, כבישים, מכוניות, עשן ואבק. הוא המשיך
מהר ככל שיכל. "מהר, מהר" לחשה לו הרוח "בוא נתרחק, נשוב אל
השדות הירוקים". הוא המשיך מהר יותר ומהר יותר, מלווה על ידי
הרוח. עד שהכול חלף, האפור נגמר, והירוק שב. הוא נרגע שוב. הוא
המשיך. כעבור זמן מה ירד החושך. "חזור" לחשה הרוח "חזור
לביתך". "אני חייב?" הוא שאל, אבל אף אחד לא ענה. הוא נכנס
בשקט בשקט, מנסה לא להעיר אף אחד. הדלת בכניסה חרקה, כרגיל,
אבל אף אחד כבר לא שם לב אליה. בבית היה קר, קר יותר אפילו
מאשר בחוץ, ככה זה היה בחורף, ובקיץ, ההפך. הוא עבר דרך הסלון
הקטנטן, אל המסדרון הצר, ופסע אל חדרו. המיטה היתה מסודרת, וגם
החדר, כמו קסם. "תודה" הוא לחש, ונכנס אל המיטה. למחרת בבוקר,
כשהוא קם, הוא לא זכר כלום. רק רוח קלילה שנושבת, עננים לבנים,
ורצון שמבקש "אני רוצה לעוף שוב". הוא לא ידע שעף, חשב שהיה זה
רק חלום. חלום שלעולם לא ישכח, לעולם. ומאז אותו יום, סיפר
אותו לכל מי שרק יכל, אף אחד לא האמין. "הוא חולם" אמרו כולם,
אך הוא ידע את האמת, ידע שפעם אחת עף, והמשאלה התגשמה, אך לא
תחזור עוד לעולם.


לא אכפת לי מה כולם אומרים. אני אוהבת את הסיפור הזה כמו
שהוא. הוא שלי. רק שלי. ואם אתם לא מבינים אותו, מסתבר שלא
הבנתם את מטרת כתיבת הסיפור.