טיפה אחר טיפה, מדי לילה, ממלאת אני את הים,
כשקולות חבויים, שאף אחד לא יתעורר.
שלא יפקח עיניים חלילה, יסתנוור משחור בוהק
לעיתים גואה הוא, בדרכו שלו רומז לי שנסחפתי,
נושא אותי על גליו אל יבשה

אל מעבידה חמורה, וזה לא פלא כשלצדי עיניה רטיות עכורות
מובילה אלי קופסאות בצבעי החמה, עם מבטים חייכניים
אך כאשר שלחתי פנימה מבט חטוף,
בערה השמש בעיניי, משלחת קרני להבות בכל המנחם.

לא בקשתי זרי פרחים, איזה בזבוז.
במקום שכיבה אור יום את נרות השבת, ומחק בהנף יד מעל שפתיים
אדומות את הצבע,
אין מקום בשבילם. אך מן הסתם יגיעו בקרוב,
שכן חסרי תועלת הם ברגע שעליהם קמלים לנוח

לצדי הכביש תחנות רבות, מקום טוב להניח ראש לאחר נסיעה
מעייפת,
אך בלילה כשיכסה המסך את עיניך,
ההצגה תבוא לסופה, הקהל יעלם בין פנים זרות,
ותשוטט בחשיכה, תעלה למסלול כשבאוזניך
מתנפצים הגלים, ואתה בדרכך אליהם.