דירה, דירה ריקה...
קירותיה לבנים, ועליהם כתמים,
כתמים צהובים, כתמים חומים,
אבל כולם לאט לאט משחירים...

כל כתם בא זמנו והוא הופך שחור...
ולאט לאט מתמלאים הקירות בכתמים,
עד שכולם לבסוף משחירים...
והקירות הופכים שחורים, אפלים...

אפשר אז לחכות...
למלאות את הקירות בעוד שכבה...
שכבה חדשה, לבנה, נקייה...
לצבוע את הקיר, לכסות את מה שהיה...

עם הזמן, עם השנים...
שוב מתמלאים הקירות בכתמים...
אך אלו לא משחירים...
אלא מתפוררים...

כל כתם מתפורר, וחושף את העבר...
עבר שחור, מוכתם, נסתר...
אותו כתם שוב חוזר...
חוזר ומזכיר, את מה שהיה...
מה שנחשב כעבר, היסטוריה ישנה...

ואז בחדר אדם נעמד...
יצא מן הבית, ולא שם לב...
בשבריר שנייה, התפוררו הקירות
חשפו אפילה, חושך, ושחור...

ואת הדירה אז מנקים, ממה שהתפורר
צובעים שוב את הקיר
בלבן, בהיר, וזוהר
אבל אז אחרי שבריר שנייה
אין לבן, אין זוהר
נשארה האפילה, כפי שהייתה
פשוט לא נעלמה...