הצביעות של הילדה הזאת, פשוט הרס אותי. מה הרס אותי? הכל.
נתחיל בזה שבפעם הראשונה ששמתי לב אליה היה בטקס יום שואה.
כן, גם אני מיוצאי פולין. לא, אני לא מדבר על ניצול שואה, אלא
על אלה שחזרו מהמסע לפולין.
שלא תבינו לא נכון, כולם חזרו, פשוט חלק עדיין לא שפויים. הם
היו לא שפויים גם קודם אבל זה לא ממש משנה.
היא עלתה לבמה בחזרות עם חולצת בטן, משקפי שמש על הראש, מסטיק
שהתנפח לבלון גדול וקראה 'כזה כאילו' את התפקיד שלה לטקס.
שנאתי אותה. שנאתי את הצביעות שברגשות שלה. כן לאחת כמוה באמת
אכפת מהשואה. זה לא שלי נורא אכפת, כאילו דוד רחוק של סבתא של
חברה שלי נהרג שם. אז מה?! אז הוא ועוד איזה כמה יהודים נהרגו,
ובגלל זה אנחנו צריכים לנסוע לפולין וללכת לטקסים המפגרים
האלה, שפוסטמות כמוה משתתפות בו.
כן אני מצטייר כטיפוס שפשוט שופט אבל רק את הסביבה ולא את
עצמו.
אז חכו ותקראו כי אני הרבה יותר בן זונה ממה שאתם כבר חושבים.
טוב, אז היא עולה על הבמה ומתחילה להקריא איזה קטע מגוחך, על
איך שהגרמנים מתעללים ביהודי, ואז היא מתחילה לבכות.
לבכות, איך היא בכלל מעיזה. היא לא עברה את השואה, והם
הניצולים לא בוכים, אז איזו זכות יש לה? אין לה. הבנתי שזה
איזה משהו על איך שהרגו את אבא של סבא שלה לפני העיניים שלו,
והיא פשוט בכתה. היא לא הפסיקה. פשוט לא הפסיקה וכבר לא יכולתי
יותר, כלם עמדו שם הסתכלו עליה בחולצת הבטן הזאת, עם המסטיק
שנעלם ממררת בבכי.
הבכי הכי נורא ששמעתי אי פעם בחיי. אחרי איזה שלוש דקות,
הורידו אותה מהבמה ונתנו לה לצאת, להירגע ואז נמשיך בחזרות.
נתתי לה חצי דקה ויצאתי אחריה. היא כבר לא בכתה אבל זה נראה
כאילו משהו נשבר לה מבפנים.
ניגשתי אליה ושאלתי אותה, "מה קרה? הכל בסדר?"
היא ענתה שכן ושאין לי מה לדאוג, אבל אני כמו אידיוט התיישבתי
לידה. היא נעצה בי מן עיניים ארוכות, בוחנות, חודרות. לא
הסתכלתי אליה, פשוט ישבתי שם ובהיתי באויר. אחרי כמה דקות
סיפרתי לה בתור סיפור אישי, משפחתי, איזה שטות שראיתי בסרט
שואה כדי שלא תרגיש לבד בקטע, אתם יודעים. היא הקשיבה, ואחר
התקרבה אלי קצת. שלחתי יד מעבר לכתף שלה וחיבקתי אותה. היא
הניחה עלי ראש וישבנו ככה כמה דקות. בסוף, היא יצאה מהאחיזה
שלי. קמתי אני, ועזרתי לה לקום. משום מה הפנים שלנו היו קרובים
מדי ובאה הנשיקה. באותו ערב היה לי טלפון בבית. כשעניתי פשוט
שמעתי אותה פורצת בבכי. אמרתי לה בי. אספתי את הדברים ונסעתי
אליה. הסתבכתי קצת כי לא הכרתי את הדרך אבל אחרי עשרים דקות
הייתי אצלה. היא עדיין ישבה שם, עם עניים נפוחות, חצי בוכה חצי
מייבבת. לא היה אף אחד אצלה בבית וגם לי היה אסור להיות שם,
אבל ידעתי מה יקרה ולא יכולתי להתאפק. לקחתי אותה לאמבטיה.
בעצם היא לקחה אותי. שטפתי לה את הפנים. ניגבתי לה אותם. נשקתי
לה אותם. אז היא הובילה אותי אליה לחדר. היא התיישבה על המיטה
וניסתה להגיד משהו אבל הדמעות החלו שוב מבצבצות. ניגבתי את
עיניה בעדינות ונשקתי את פניה פעם נוספת. אז נשקתי לה שוב.
הורדתי את חולצתה ואת הטרנינג שעליה וגם את בגדיה התחתונים.
היא לא בדיוק התנגדה. אחרי, נשארנו חבוקים קצת, בלי מילים. אז
קמתי התלבשתי נשקתי לה שוב, העברתי עליה יד והלכתי.
ככה זה נמשך כל תקופת החזרות. היא בוכה, אני שומע, אני נוסע,
אני מזיין, אני גומר ואני מסתלק. כשנגמרו החזרות, כשנגמרו
הבכיות נגמרו גם כל שאר הדברים.
גם כן חוץ מבכי ומין אפילו לא דיברנו. היא הרימה אלי טלפון,
שאלה מה עושים עכשיו. נסעתי אליה, היא חייכה. ליטפתי אותה, היא
חייכה. זיינתי אותה והיא הייתה מרוצה. אז קמתי אמרתי לה שזה
נגמר והלכתי.
בטח בחור אחר עכשיו, עוזר לה להתגבר על זה שהיא בוכה בגללי.
אז ככה מה אתם חושבים עכשיו? אני עדיין בעמדה שלי, שהכלבה
הייתה צבועה. כל מה שהיא חיפשה, מהתחלה, היה זיון. פשוט אצלי
היא מצאה.