"היום הוא לא יום רגיל" את מכריזה לעצמך , או יותר נכון
משכנעת.
ואפילו אם המרגש הוא רגיל את חייבת להתמיד באותה הצגה נוראית.
לעמוד מול הראי עם החיוך הכי גדול שקיים, ולהודיע בחגיגיות
לאוויר האופף אותך - "היום גדלתי בשנה". אבל זה כלל לא חשוב אם
גדלת בשנה, חודש, שעה או אפילו שנייה. כי בלי שאפילו תנסי
לשלוט בכך ירדפו אותך המחשבות הבאמת מטרידות כמו "מה השתנה
לעזאזל? " , "כמה באמת הספקת לגדול?"

ולא משנה כמה תנסי להילחם את המלחמה המובנת מאליו הזו , את אף
פעם לא תנצחי. ועוד טלפון , ועוד "מזל טוב" עדיין לא יתרום
לשום הרגשה טובה. ומבלי שתשימי לב מגיע הערב , כל האנשים
האהובים עלייך נמצאים בחדר אחד, בחדר שלך. הם באו בשבילך או
ככה לפחות הם טוענים, יושבים להם בחדר שלך, מעיזים ברוב חוצפתם
לגרום לשיר האהוב עלייך להתנגן ברקע , או לפחות מה שהם חושבים
שנקרא השיר ה'אהוב' עלייך.

ואיזה מישהו קופץ עלייך מאחור ומחבק אותך , אבל המגע שלו דוחה
אותך והנשיקה שלו צורבת לך בלחי כמו כווייה לוהטת, היית מעדיפה
להדוף אותו אבל את סתם עומדת דוממת ומחייכת לעצמך איזה חיוך
אידיוטי וחסר משמעות.
את מביטה בעוגה שלך , סתם גוש מעורר בחילה נושא איזו ברכה
מטופשת עליו. אפשר להבחין בקלות  בנרות הטובעים בציפוי הקצפת,
וכמוהם גם את טובעת ונמשכת אל תוך ים של עצבות. ובאמת מדוע את
עושה מזה כזה סיפור?

אולי היית צריכה להמשיך לעמוד שם, לשאת איזה "דברי יומולדת"
מגוחכים למינהם ולאחר מכן ,להביט במסיבה שאליה כולם הזמינו את
עצמם. אותה מסיבה שאת לא יותר מאשר התירוץ שלה.
אבל את מעדיפה להסתגר בשירותים עם סיגריה, ולקרוא להנאתך את
ההנחיות שעל גב קופסת טמפונים. הרי מה זה בסה"כ? יומולדת.