אנשים תמיד אמרו עליה שהיא שונה. לא רק הפנים הלבנות עם
השפתיים הדקות , הנוקשות והקמוצות האלו. שונה מבפנים, שתקנית.
כל שנתיים היו ההורים שלה נתקפים בהלה ולוקחים אותה לאיזה
פסיכולוג, והיא הייתה יושבת על הספה בישיבה מזרחית. מחייכת
ונושכת שפתיים. שלווה. לא משתפת פעולה. היא אהבה לזמזם מנגינות
באמבטיה. אבל זה לא הספיק. חברים לא אוספים דרך זימזומים
באמבטיה, וגם חיוכים מבויישים לא ממש עושים את העבודה. תמיד
הייתה סגורה בחדר שלה, עסוקה בעולם הקטן שלה, מדברת לבובות.
סבתא אחת דאגה לה כי ילד חייב אור. חשבו לפתוח לה חלון חדש
בתקרה, כזה שכל השמש תכנס דרכו בבוקר ותעיר. אבל פחדו
משינויים. אז הסבתא הביאה לה קריסטלים מהאוסף. אפילו כמה עם
השוקולדים בפנים. קצת זכוכית בחדר לא תזיק, יותר אור, יותר
זוויות, יותר כיוונים. אמא לא התלהבה, עוד משהו לנקות ממנו
אבק. וגם היא לא ממש אהבה אותם. כמה קערות שקופות וכלי לסוכר
וכמה בקבוקים מזכוכית צבעונית ואפילו פמוט אחד, יקר כזה כי
היום כבר לא מוכרים פמוטים מזכוכית. היא סדרה אותם יפה על
השידה ליד המיטה, שישבו שם, רק בשביל הנימוס. כשמלאו לה שבע
עשרה אמא התרגזה עליה והחליטה לקחת לה את כל הבובות. לעזאזל,
הילדה כבר גדולה בשביל שטויות כאלו. אפילו את פליקס היא לקחה,
וכל הספוגים שהיו לו בבטן התפזרו כמו פרורי לחם. היא מסרה אותן
ואת פליקס זרקה והספוגים שלו השאירו עקבות עד הפח הירוק שאוטו
הזבל רוקן. היא בכתה כל השבוע, נשכה שפתיים עד זוב דם. עד השלב
שבו אמא הרגישה אשמה כל כך שהיא הייתה חייבת להפסיק, גם אימהות
לפעמים עושות דברים רעים וחייבים לסלוח. בשבת בבוקר אמא
איווררה לה אתה החדר ופתחה את התריסים. האור נח כתמים כתמים על
הקריסטלים והזכוכיות והותיר עיגולים מרצדים על הקירות. הכי מצא
חן בעינייה הפמוט. היא אהבה את המגע הקר שלו תחת אצבעותיה ואת
החיספוס של הפרחים החרוטים עליו. אחרי שבועיים הוא נשבר. כמה
זמן יכול להחזיק פמוט בידיים של ילדה. היא הבטיחה לעצמה לא
לבכות. אמא שוב תתעצב ותבלע כדורי הרגעה ואבא יכעס עליה שהיא
מרשה את כל הזכוכיות הישנות האלו בחדר של הילדה. אבל היא כבר
לא ילדה. והיא לא תבכה. נשיכת שפתיים וטעם של דם. געגועים
למשהו שהיה. היא עוצמת עיניים ומושיטה את ידה הלבנה, השקופה אל
השידה. סתם תבחר משהו. היא בחרה בבקבוק. היא יכולה להרגיש אותו
תחת אצבעותיה כשעוד עינייה עצומות. צר וקר והפיה שלו מעוגלת
ואפשר לתקוע את האצבע בפנים ולהרגיש את כל הדם יורד אליה. היא
פוקחת עיניים. הבקבוק הכתום. היא שמחה שבחרה דווקא בכתום. ירוק
היא לא אוהבת, ירוק כמו הכורסא הישנה של אבא. וכחול זה סתם עוד
צבע שכולם אוהבים. הכתום נחמד. קורץ. היא תהיה חזקה, היא
והבקבוק הכתום. הוא חייב לשמח אותה, הוא חייב לשנות הכל. היא
מרימה אותו בשתי ידיים, לא כי הוא כבד, סתם בשביל לדעת אם
התחושה שונה מיד ליד. הם מתיישבים על המיטה ונשענים על הקיר.
אצבעות שקטות מלטפות. אחר כך נוגעת הלשון, תחושה קרה, צבע של
סוכריית דבש. אין טעם. מצמידה פה לפיה, נושפת. צליל דק, שבור,
רועד בפנים ומנסה לצאת. אפשר ממש לשרוק לתוכו. כמו לזמזם
מנגינות באמבטיה. והנה הוא כבר שלה, נכבש, כבוש. מרים אליה
עיניים במבט כתום, מקרר את עורה, נושק לשפתייה, משמיע עבורה
צלילים ומשתתק. חסר ריח שוקולדים או ספוג עם עובש, נותן לה
לבחור, שתקן, צייתן.