קליק. קליק. קליק. התמונות התחלפו להן ברצף, פרצופים מחייכים,
פעורי שפתיים, עומדים לשאול או לענות, התגשמו לרגע קט ואז
התפוגגו כדי לפנות מקום לפרצופים חדשים.
הוא שכב על הספה בתנוחתו האופיינית, רגל אחת על הרצפה, הרגל
השניה על הדופן והשלט בשקערורית שבין שני שרירי החזה. אדם וספה
בהרמוניה מושלמת.
המטוטלת של השעון ריחפה באיטיות מצד לצד, וכל פעם שעברה את
המרכז, תנועה של המחוג, שנייה נוספת הסתיימה.

פרק נוסף של חברים הסתיים. הוא דילג בקלילות מהספה. "אלך לצוד
לי משהו מהמקרר", הוא חשב לעצמו וגיחך כשדמיין את עצמו עוטה
עורות חיה, מורח בוץ על פניו, תופס חנית, פותח את המקרר ביללה
מצמררת שיער ומשפד את קופסת הפיצה. בחיוך הוא ניגש אל המקרר
הישן ופתח את הדלת. הוא מצא במהירות את הפיצה ובבת צחוק פלט
זעקת קרב פרימיטיבית שקטה וצרודה. הוא נשא את הפיצה אל
המיקרוגל ובדרך עשה את עצמו כפראי הנושא את קרבנו למזבח. "טוב,
די, מיצינו." חשב לעצמו, אך עדיין החיוך נשאר על פניו כשתמונות
בודדות של פראים סביב מדורה עולות בראשו.

חמש דקות לאחר מכן. ההרמוניה בין האדם לספה הושגה שנית, והפעם
פיצה הייתה מונחת על צלחת עם ציורים של פינוקיו שעמדה על מגש
שחור קטן לידו. ליד הצלחת שכבו פירות מרקיבים מאתמול.

הוא קם בעייפות מהספה והלך אל השירותים. "קיר. כבר התחבטתי
בבעיה הזו" חשב וחייך, אחרי שנאלץ להדוף את עצמו מהקיר בו עמד
להיתקל.

הוא עמד בשירותים והשתין לתוך האסלה, משתדל לא לפגוע במים עצמם
אלא רק בדפנות הניקוז. הוא רכס את מכנסיו, הוריד את המים וניגש
אל הכיור. מספר סיבובים דליקטיים של הברז וקילוח דק של מים
צלולים התהווה וזרם מטה. הוא הישיר מבטו כלפי מעלה והחל לבחון
את עצמו. מתבונן קודם בצורה הכללית, בתווי הפנים ואז יותר
בבירור, בקימורי האף, בקשת המתונה של הריסים, בשיער והשתברות
אור המנורה בו.
הוא שמע את הקול בראשו, אותו קול שהיה קיים בראשו מאז שהוא
זוכר את עצמו, הקול שהקריא לו את מחשבותיו, הקול שגרם לו להפוך
לאחד עם מחשבותיו, והקול שוב דיבר על אותם דברים ידועים, על מה
שהיה פעם, על חברתו שהוא עזב לפני שנתיים, על החברה שעזבה אותו
לפני שנה, על איך  שהוא היה נראה אז ואיך שהוא נראה היום, על
הלימודים ועל האופנוע שהוא רוצה או לפחות חושב שהוא רוצה
לרכוש, וכל אותו זמן גופו עומד מול המראה וממשיך לסובב את הראש
וממשיך לנסות לסדר או לשנות משהו, כמו שני רבדים של מציאות,
פנימי וחיצוני, קיימים זה בזה ואין לדעת מי מהם הפנימי ומי
החיצוני.
לפתע, קול התפרץ לתוך מחשבותיו. היה זה הקול שלו עצמו אך לא
הייתה לו שליטה עליו, הוא לא ידע מנין הוא מגיע.
"תסדר קצת את הקוצים בצד השמאלי, בבקשה"
הקול היה שלו, הוא היה בטוח בזה, אבל הוא לא יכל לשלוט עליו,
הוא הגיע מתוכו ומחוצה לו באותו הזמן, הוא חש בלבול, הוא החל
להתבונן סביבו באופן לא-מודע, מחפש את הגורם שיצר את הקול.
"נו, למה הפסקת לסדר את השיער, אני אאחר"
בעודו מסתובב, מנסה למצוא, הוא שם לב לתנועה במראה. השפתיים של
השתקפותו במראה נעו בחינניות מרצדת ענוגה, כמו סרטים איטיים
זהים שחוזרים על עצמם ומוקרנים זה על גבי זה בהפרש של כמה
שניות.
"נו, מה אתה עומד לחשוב לעצמך עכשיו, שאתה מתחיל להשתגע, שסוף
סוף איבדת את זה, שאחרי כל הברגים עכשיו כל המתקן אבד?"
המחשבות שלו הסתחררו בראשו באנדרלמוסיה של מילים, הוא הביט
בהשתקפותו המדברת כמו מתוך מרחק, מתוך חלום.
ההשתקפות שלו, עדיין נעה כמו בתוך חלום, נקשה באצבעותיה והוא
שמע "קדימה, די, תחזור להכרה, אין לנו הרבה זמן, הסרט יתחיל
בקרוב"
הוא השיג סוף סוף שליטה על מחשבותיו וגופו, והחל להתקדם אל
המראה. ידו הושטה אל משטחה החלק הנראה כקסום, "שיט, עכשיו הוא
יתחיל לנסות לתקוע את הראש במראה כדי לעבור דרך משהו כמו ספגטי
קוסמי קורן ואז ליפול בעולם שלי, לא, אני לא אתן לזה לקרות,
הוא יאבד את ההכרה ולי לא יהיה מספיק זמן", ראשו המשיך להתקרב
באיטיות אל המראה כשהמילים בתודעתו החלו נהיות חזקות יותר
ויותר והשתקפותו נופפה בידיים, "תפסיק, תפסיק עם זה, זה לא
יעבוד, עצור", הוא עצר.
הם הביטו זה בזה, דממה השתררה בראשו אבל זה נשמע כאילו גם
ביקום כולו.
"תקשיב לי טוב. יש לנו חמש דקות. אני הוא אתה. אני הוא אתה
מעבר למראה. אני חי בעולם שהוא זהה לחלוטין לעולם שלך, יש לנו
אותם הורים, אותה אחות גדולה, אותה ילדות ואותם זיכרונות, וכל
זאת רק מפני שאני חי את החיים שלך, כל פעולה שאתה מבצע אני
מוכרח לחזור עליה במקביל בו זמנית, אני לא יכול לשלוט על שום
חלק מגופי, אני לא יכול לשלוט על דיבורי, אני לא יכול לשלוט על
הפה כשהוא נפתח לי לפתע ואומר דברים מפגרים ומביכים לבנות
שמוצאות חן בעיניי, אני לא יכול לשלוט עליו כשהוא נותן תשובות
לא נכונות, אני לא יכול לשלוט עליו כשהוא מגמגם בקרבת אבא, אני
לא יכול לשלוט על הידיים שלי שלא עושות דבר כהלכה, אני לא יכול
להזיז איבר בגוף כשאתה רובץ על הספה, זולל פיצות וצופה בסדרות
מפגרות, אני לא יכול לעשות כלום חוץ מלחשוב. אני כלוא בך,
במגדל של עור וגידים, לנצח. שומע את מחשבותייך מהצד, מחשבותייך
העלובות על חייך, על העולם, עליה. אתה מחליא אותי. אבל כעת כל
זה עומד להשתנות, יש לי עוד דקה..."
הוא חש שהצלילים סביבו החלו להתעמעם, להתארך ולהתקצר, חדר
האמבטיה נסוג אחורה והתעוות, האורות והצללים התהפכו וריצדו,
הכל החל להיטשטש.
הוא חש שגופו מתחיל להימשך לכיוון המראה, חולשה זחלה בגופו,
רגליו התרוממו מעל לקרקע והוא נסחף אליה. הוא התקרב אליה עוד
ואז הוא ראה שהיא גדולה יותר, בצדדיה תמונות ריחפו, תמונות
מחייו, תמונות של מקומות, וכל פעם שהוא הביט הצידה לכיוון
התמונות, נוספות הופיעו לידן, והמראה גדלה עוד ועוד, עד שהיא
תפסה את כל שדה הראייה שלו ועוד, היא התפשטה מעבר לקירות,
והקירות נעלמו בה, הוא התקרב אליה לנצח בריחופו ועכשיו היא כבר
הייתה הכל, שום דבר לא היה קיים חוץ ממנה, הוא היה כמו נקודה
קטנה מול אותו מישור אינסופי שנמתח סביבו והוא נבלע בה.

הוא ראה את השתקפותו במראה.
אחת מעיניו נסגרה ונפערה, אבל לא הייתה לו כל שליטה על זה, הוא
לא ידע שזה עומד לקרות.
ההשתקפות שלו במראה קרצה אליו פעם נוספת.
היא חייכה, וגם הוא חייך. הוא לא רצה לחייך אבל הוא לא יכל
לשלוט בזה.
הכל התייצב. הוא שמע מסביבו מחשבות שנאמרות בקול שלו, "מצוין,
אני עוד אספיק לסרט. אני זוכר שפעם שעברה הייתה קופאית שהתחילה
אתו, והאידיוט הממלמל ביקש ממנה פופקורן במקום כרטיסים לסרט,
אין דבר, זה ניתן לתיקון, עכשיו כל דבר יבוא במקומו."
הוא חש במסך ריקנות סביבו, ריקנות בלתי-חדירה, הוא שמע את הקול
שוב, אך הפעם הוא ידע שזה כוון במיוחד אליו, "אולי תמיד היית
ההשתקפות שלי, הא?"