הפצעים, שהותרת כשהלכת עדיין לא נרפאו...
הרגשות שהרגשתי אז, עדיין לא חלפו...
הצלקת שנוצרה עדיין שם, שורפת...
והדמעות ממשיכות וממשיכות לרדת ...
אני עדיין בוכה מלשמוע את השם שלך,
אני עדיין מעריצה את האנושיות שבך,
ועדיין חולמת על אותם רגעים קטנים...
ועדיין גוססת אט אט מבפנים..
ולכולם זה כבר עבר... וכולם התגברו..
ורק אצלי הרגשות הללו נשארו...
אני מנסה להמשיך הלאה, מנסה להשתחרר...
אך זה ממשיך ואותי רומס וקובר..
אמרתם שעם הזמן יהיה יותר טוב..
אבל עבר כבר הזמן ונשאר המכאוב...
ועוד כמה שנים יגמר מלאי הדמעות בעיניי....
אני רק אזכור את אותו בן אדם שאהבתי בלי דיי...
לא אכעס יותר, אפסיק כבר לצפות...
לצפות, לקוות ולהתאכזב מהתוצאות...
ואם אחליט להשלים אם זה...ולקבל את בחום....
אבל כשאשלים עם זה אפסיק גם לחלום...
ילך הכאב ותלך גם התקווה...
וישארו להם חיי נטולי אהבה...
והאם עדיף לחיות ללא סיכונים ?
לא להתאהב... לא להנות מהחיים..
וע"י כך גם לעולם לא להיפגע...
אבל לחיות חיים נטולי אהבה?