"יורדת עוד שתי דקות" בתחת שלי. הרי תמיד זה אותו סיפור. שתי
דקות אצלה יכולות להיות 40 דקות לשאר האנושות. מאז שאנחנו
חברים, לא היה אירוע אחד, שלא הגענו אליו באיחור. אנחנו קובעים
לשמונה וחצי, אני מגיע בתשע, ועד שהיא יורדת כבר תשע וחצי. מה
לכל השדים והרוחות היא עושה שם? מייצרת לבד את הדאודורנט? עושה
קורס באיפור? תופרת שמלה? שנה! שנה, שאני מתייבש פה עד שהיא
יורדת. אני משתגע.

כבר לא יכולתי יותר. ברדיו היו שירים מעצבנים, והתחלתי להרגיש
לא נוח באוטו. מה גם שידעתי, שעברו רק 10 דקות מאז שאמרתי לה
שאני למטה ושתרד, כלומר יש לי עוד איזה 20 דקות לחכות. אז
יצאתי מהרכב ועשיתי טיול קטן מתחת לבניין שלה. לפחות אני לא
אצטרך להיות תקוע בקופסת מתכת כל הזמן הזה.

הגעתי אל מאחורי הבניין, מביט למטה כדי לא לדרוך על איזה שקית
זבל. הנעליים החדשות שלי לא התאימו לרצפה המגעילה. היה שם ריח
מסריח, אז חזרתי אל קדמת הבנין, ליד האינטרקום. הדלקתי סיגריה
(זו השניה, מאז שאמרתי לה לרדת), והצצתי על הדואר, שבלט
מהתיבות של כמה מהשכנים. לפתע שמעתי רחש חלוש מכיוון הגינה. זה
היה "מיאו" שקט, שבקושי קלטו אוזני. פסעתי באיטיות אל הגינה
הקטנה ושמעתי שוב את המיאו החרישי, ממש מאחורי הגדר הקטנה.
הצצתי פנימה ושם נגלה לעיני מחזה, שגורם כמעט לכל אדם לחייך
ברגש. חבורה של חתלתולים קטנטנים התכרבלו שם, כאלה מתוקים.

שכבה שם אמא מנומנמת, לכן השתדלתי לא להתקרב מדי. הבטתי בגורים
מרחוק. הם התמתחו ועלו אחד על השני בערבובייה חמודה. אחד מהם
משך את עיני, ואת רחמי. גופו הפצפון היה חבול ופצוע, וכאשר
פניו נגלו לעיני- עברה בי לרגע חלחלה. כנראה מישהו חבט בו או
בעט בו, והמסכן איבד את אחת מעיניו. בגלל מצבו הקשה הוא הפך
מיידית לחתול החביב עלי מכולם. עקבתי אחריו, איך הוא מסתדר
בחברה, האם האחרים מתנהגים אליו לא יפה, אולי אימו לא אוהבת
אותו חלילה. למזלי (ולמזלו) לא הבחנתי בהתנהגות שונה, שהופנתה
כלפיו. הוא קיבל יחס חתולי שווה מחבריו. אך לא ממני. מבחינתי
הוא היה הכי חשוב, והכי אהבתי אותו. קראתי לו "עיוורי".

בינתיים היא ירדה. סימנתי לה לבוא בשקט ולראות משהו מגניב.
כשהיא הבחינה בערימת החתלתולים, ליבה נמס, והיא החלה לפלוט
מילים כמו "חמודיםםםםםםם, איזה מתוקיםםםםםםםםם". אין כמו כמה
גורים קטנים כדי להוציא את האושר מכל אחד. "תכירי את עיוורי",
אמרתי לה. כשהיא קלטה אותו, יצא לה איזה "אוי מסכן", ומבטה הפך
ממאושר לעצוב ברגע אחד. "נכון, שעיוורי הכי חמוד מכולם? תראי
איזה גיבור הוא, מסתדר יפה". "כן!", אמרה, "הוא הכי חמוד
מכולם!". "נכון, שאנחנו אוהבים רק את עיוורי?", חיבקתי אותה,
שכחתי לגמרי, שאני אמור לכעוס עליה, כי לקח לה שעה לרדת. "לא",
אמרה, "אנחנו אוהבים את כל החמודים האלה".
"אבל את עיוורי הכי הרבה?"
"כן", אמרה בקול מתוק, "את עיוורי אנחנו אוהבים הכייייי
הרבההההה".

למסיבה הגענו באיחור של שעה בערך. לפעמים היא היתה פשוט משגעת
אותי עם היכולת שלה להתעכב שעות בבית, כשאנחנו ממהרים. אבל מאז
המפגש הראשון עם עיוורי, היה לי כעת מה לעשות בזמן ההמתנה מתחת
לבניין שלה. תמיד מצאתי את עיוורי איפשהו ליד הבנין. לפעמים
הוא טייל באזור פחי הזבל, לפעמים בגינה- איפה שמצאתי אותו
בהתחלה, ולפעמים ממש בקדמת הבנין ליד הדלת, כאילו הוא מחכה לי.
כל פעם שראיתי אותו שוב, הוא היה גדול יותר. הפצע על גבו החלים
כמעט לגמרי, אך פניו היו מפחידות ומעציבות כתמיד. אני חושב
שהוא זיהה אותי, כי כשהייתי עומד שם- הוא לא היה בורח. לפעמים
אפילו התקרב אלי (קצת בחשש), ויילל משהו. הייתי גאה בו על כושר
ההישרדות. כשפעם אחת לא מצאתי אותו, התחלתי לדאוג שמא קרה לו
משהו. בכל זאת קשים הם חיי החתול ברחוב. אך בהמתנה הבאה הוא כן
הופיע ושימח את ליבי. הוא בטח עשה טיול ארוך לבנין שליד.
הרפתקן קטן שלי.

אחרי מספר חודשים נפרדנו, אבל נשארנו ידידים. יום אחד קיבלתי
ממנה טלפון נרגש. "זוכר את עיוורי?".
"בטח, שאני זוכר", אמרתי, "מה שלום החמוד הקטן שלי?". שמעתי
אותה מחייכת מעברו השני של הקו, "אתמול ירדתי עם הזבל", סיפרה,
"וראיתי את עיוורי עם גורים".
"עיוורי הפך לאבא???", קראתי בהתרגשות.
"לא אבא", אמרה, "עיוורי היא נקבה! היא המליטה את הגורים
ומניקה אותם!".